העתיד מחכה בשער

יוהנסבורג

>> "אל תבטחו באף אחד", אומרים לנו כל המקומיים בדרום אפריקה. הנערה השחורה שקולעת צמות בקרן רחוב, בעלת מועדון הגולף היהודייה בת ה-40 והצעיר השחור ששוחחנו עמו בפאב והתעקש ללוות אותנו עד למכונית - כולם משתמשים באותן מלות אזהרה בדיוק.



אבל אנחנו לא מקבלים את ההוראה כפשוטה. לכל דרום אפריקאי שנקרה בדרכנו אנו מפנים אותה שאלה: האם באמת מסוכן כאן? האם זה נכון שאסור לצאת מהבית בלילה, ושאחרי 22:00 אף אחד לא עוצר ברמזור אדום מחשש לשוד?



בשכונה ביוהנסבורג שבה גרים דבי ובן זוגה הישראלי שגיא, המארחים שלנו, כל בית מצויד בגדר חשמלית, ושומר מאבטח את פינות הרחוב בכל שעות היום. "צריך להסתכל טוב לצדדים כשעומדים ברמזור בלילה", אומרת דבי. "אם מישהו מתקרב - אל תעצרו. עקרונית גם אפשר לא לעצור ברמזורים".



לפני כמה שנים קידמה התקשורת בדרום אפריקה הצעה, שלפיה נהג שעובר ברכבו באזורים מסוכנים בשעות הלילה יורשה לא לעצור ברמזור אדום, ויוכל רק להאט לפני הצומת ולהמשיך לנסוע. ההצעה אומצה באופן לא רשמי על ידי הרשויות. לא אחת קרה שראינו רכב עובר באדום - ליד מכונית משטרה.



הדרום אפריקאים אינם מעוניינים שיזכירו את מדינתם בנשימה אחת עם שיעורים גבוהים של פשיעה. באחד הערבים צפינו במשחקי המונדיאל בפאב במועדון גולף מקומי. רוב באיו היו משפחות לבנות והמיעוט היו שחורים - כולם לבושים בחולצות של הנבחרת הלאומית, "בפאנה בפאנה".



בעלת מועדון הגולף הסבירה כי "רוב הדרום אפריקאים הם אנשים טובים ומסבירי פנים. הבעיה היא האחוז הקטנטן והרע - הם הורסים לכולנו את המוניטין". לפני כשבוע, כששבה לביתה מן המועדון, היא עצמה נפלה קורבן לשוד. "נסעתי ברכב ועצרתי. פשוט ניפצו את החלון, חטפו לי את התיק והמעיל וברחו", סיפרה והושיטה את ידה לעברנו. "תראו, אפילו יש לי צלקת מהזכוכיות".



אחד הצופים בפאב הוא פאניינה, צעיר שחור בשנות ה-20 לחייו, שהיה להוט לשוחח עמנו. לאחר כמה תקיעות שלום בוובוזלה הוא פנה אלינו: "אני גר בסווטו והייתי רוצה לקחת אתכם לסיור בשכונה, להכיר לכם גם את הצד השני של הסיפור".



סווטו היא סיפור בפני עצמו: שכונת ענק של מבני פח שבה מתגוררים כשליש מתושבי יוהנסבורג. זהו מקום מסוכן לתיירים ולא אחת הזהירו אותנו שלא להיכנס לשם, בייחוד לא בשעות הלילה. פנאיינה הבטיח שידאג לביטחוננו ואנחנו ציפינו לביקור. בשבועיים שלאחר המפגש ניסינו לקבוע אתו כמה פעמים, אך הוא שב והתנצל והסביר כי לא יוכל להתפנות מכיוון שהוא עובד שישה ימים בשבוע, מהבוקר עד הלילה.



"בשכונות הטובות כמעט לא מסוכן", אומרת דבי. "כשבוע לפני פתיחת המונדיאל דיווחו כל כלי התקשורת בהרחבה כי חדרי המלון של שחקני נבחרת ברזיל נשדדו. חברה שלי שעובדת במלון סיפרה לי שאומרים שם שבכל מונדיאל קורה לפחות מקרה אחד כזה, אבל אז התקשורת המקומית משתיקה את הסיפור. לא אצלנו".



בין העולם הראשון לשלישי



כבר שש שנים שדרום אפריקה מחכה לרגע הגדול של משחקי המונדיאל. במשחק הפתיחה קראו שדרני הרדיו, שלטי החוצות, הרוכלים ברחוב ואפילו עוברי האורח המזדמנים: "!it is here !feel it" ("הרגישו זאת! זה כאן!"). "החלום התגשם", הכריז נשיא פיפ"א בטקס הפתיחה של המשחקים. אין פלא שזו התחושה במדינה - סוף-סוף עיני העולם נשואות אל דרום אפריקה, ומסיבות חיוביות.



דרום אפריקה היא שילוב מעניין של העולם הראשון והעולם השלישי. ביוהנסבורג יש תשתיות ומבנים מערביים, שכונות רחבות, זרועות שדרות עצים ובתים ענקיים בסגנון אירופי, כמעט אך ורק כלי רכב חדישים נראים על הכבישים, והסופרמרקטים מסודרים למשעי ומלאים בכל טוב. מן העבר השני, באותה העיר ניתן לראות גם שכונות המורכבות כולן מבתי פח, אנשים מסתפרים בקרנות רחוב ושווקים צפופים, מלאים ברוכלים.



אוכלוסיית המדינה מורכבת מ-10% לבנים ו-90% שחורים ומעורבים. הלבנים מחולקים ל"אפריקנרים" - צאצאיהם של ההולנדים והבלגים שהגיעו ליבשת במאה ה-17; ולצאצאי הבריטים שהגיעו במאה ה-18. במדינה 11 שפות רשמיות - אנגלית, אפריקנס ותשע שפות של שבטים מקומיים. זפזופ מהיר ברדיו במהלך אחד ממשחקי הכדורגל יגלה שדרי ספורט בכמעט כל שפה אפשרית.



דרום אפריקה עדיין מתמודדת עם כתם האפרטהייד שבעברה, המשטר הגזעני שהסתיים ב-1990 בעקבות המהפכה שהנהיג הנשיא לשעבר, נלסון מנדלה. אך אף שכיום השלטון במדינה מצוי בידי הרוב השחור, ובמדינה חוקי אפליה מתקנת שהחליפו את החוקים הגזעניים, החלוקה המעמדית בדרום אפריקה עדיין דומה לזו שהיתה - מיעוט לבן עשיר ורוב שחור שסובל מעוני מחפיר.



נשיא המדינה המכהן, ג'ייקוב זומה, שנוי במחלוקת. הוא שחור, נשוי לשלוש נשים ואב ל-21 ילדים. דבי מספרת על אחת מהתבטאויותיו מהתקופה האחרונה, שזכתה לביקורת תקשורתית נרחבת. "קחו דוגמה ממני", אמר הנשיא, "אתם יודעים איך לא נדבקתי באיידס מעולם? אני נוהג להתקלח בכל פעם אחרי שאני מקיים יחסים אינטימיים". שיעור נשאי וחולי האיידס בדרום אפריקה הוא מהגבוהים בעולם, ומסתכם בכ-18% מהאוכלוסייה. לשאלתנו "האם אף פעם לא הסבירו לו?", ענתה דבי כי עיתוני המדינה טרחו להסביר לנשיא, ובפרטים, על הבורות שהפגין והשלכותיה.



תשעה חדרי שינה ב-700 אלף שקל



דבי ושגיא מארחים אותנו בבית רחב הידיים שאליו עברו באחרונה יחד עם דודה של דבי, מילטון. בהמשך תעבור לגור אתם גם לינדה, אמה של דבי, אך אל דאגה - יש די והותר מקום לכולם. בבית, המצופה עץ ובעל החלונות הענקיים, תשעה חדרים מרווחים, שלוש כניסות נפרדות, יחידת מגורים נוספת של שני חדרים, חצר ובריכה.



שגיא מסביר לנו שבעוד שבישראל ניתן למצוא בתים כאלה רק ביישובי יוקרה, כאן הוא נחשב ממוצע. ההפתעה הגדולה עוד ממתינה לנו: מחירו של בית כזה הוא כ-700 אלף שקל בלבד. לינדה מספרת כי המחירים האמירו בשנים האחרונות וכי לפני כעשור ניתן היה לרכוש בית דומה בכ-100 אלף שקל בלבד.



לא רק הנדל"ן זול בדרום אפריקה. מחיר המכוניות הפרטיות במדינה הוא כחצי ממחירן בישראל, אף שהמקומיים מתלוננים כי הוא גבוה. יונדאי גטס חדשה, לדוגמה, עולה כ-40 אלף שקל. לשם השוואה, בישראל המכונית נמכרת ב-97 אלף שקל.



גם עלות האוכל נמוכה בכחצי לפחות, בייחוד הגבינות והבשרים. אגב, אם הישראלים חושבים כי הם שיאני נפנוף המנגל, נכונה להם הפתעה - ארוחת ערב דרום אפריקאית ממוצעת מורכבת מבשרים על האש וכל מקום שאליו אנו מגיעים מצויד בגריל.



בהתאמה, גם מחירי הארוחות במסעדות נמוכים מאוד: נתח פילה עם תוספות במסעדה טובה ביוהנסבורג יעלה כ-40-50 שקל. בקבוק בירה בפאב יעלה כ-6 שקלים. כשערכנו קניות לארבעה ימי קמפינג בשמורה הלאומית קרוגר, והעמסנו עגלת סופר בכל טוב - בשרים, גבינות, ממתקים, אלכוהול וירקות - הנזק בקופה הסתכם ב-800 שקל.



המשכורות בדרום אפריקה לא נמוכות בהרבה מאלה שבישראל, אך עלות המחיה במדינה נמוכה בחצי. מי שיש לו עבודה, חי בנוחות. אך פה בדיוק טמונה הבעיה - שיעור האבטלה בדרום אפריקה מרקיע שחקים ובסוף 2009 הסתכם ב-24% - במדינה מועסקים 17.3 מיליון איש מתוך אוכלוסייה המונה 49 מיליון תושבים. חצי מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני.



הפערים החברתיים בדרום אפריקה עצומים. שכר המינימום משתנה בהתאם לעבודה. המנקה השחורה בבית המארחים שלנו, לדוגמה, עובדת שלוש פעמים בשבוע ומרוויחה כ-1,000 ראנד (כ-500 שקל), וזהו השכר המקובל לעבודה. לו היתה עובדת חודש מלא היה שכר המינימום שלה מגיע ל-1,440 ראנד. שכר המינימום של כורי זהב מסתכם בכ-5,000 ראנד (כ-2,500 שקל) בחודש. אוכלוסיית המדינה מחולקת לאלה שמרווחים יפה מאוד ולאלה שמתקיימים ממשכורת זעומה. מעמד הביניים במדינה כמעט שאינו קיים.



הדרום אפריקאים שאותם שאלנו לגבי הסיבות לפער הצביעו על מערכת החינוך. מי שיש לו תואר או מיומנות ייחודית, הם אומרים, ישיג עבודה טובה, ומי שלא יוותר עני. חוקי המדינה אמנם מחייבים באפליה מתקנת במוסדות חינוך ובמקומות עבודה, אך מעטים הם אלה שיש להם את האמצעים להגיע לנקודת פתיחה שתאפשר להם לנסות להתקבל למוסדות אלה - בתי הספר באזורים הלבנים טובים מאוד ויקרים, בעוד שבתי הספר באזורים השחורים הם ברמה נמוכה מאוד, עם אחוזי נשירה גבוהים.



רואים שינוי?



אחד האופנים שבהם נעשה ברור כי דרום אפריקה עדיין אינה מדינה של העולם הראשון הוא בעיית התשתיות, ובעיקר האינטרנט והחשמל. רשת האינטרנט במדינה אטית ויקרה במיוחד. בבית המארחים שלנו אין אינטרנט כבר יומיים. מילטון מספר לנו כי בגלל משחקי המונדיאל בעיר, שמושכים תקשורת רבה מכל העולם, מנותבת רוב מהירות האינטרנט לטובת התקשורת העולמית, והקווים בבתים הפרטיים זוחלים. בערב התקשר מילטון לספק האינטנרט וכך גילה שהקו שלו נותק, ככל הנראה בגלל משחק הכדורגל ברזיל-חוף השנהב.



אנחנו נוסעים לקפה אינטרנט בעיר וחווים חצי שעה של גלישה מהירה יחסית. אני מבקשת להתחבר לרשת אלחוטית עם המחשב הנייד. לפי הבעת פניה של המוכרת החביבה אני מבינה שמדובר באתגר. לאחר 10 דקות תמימות של חיפושים, היא מוצאת את דף ההוראות ומושיטה לי אותו בשמחה. "לפני שבועיים", היא ממתיקה סוד, "הגיע לכאן תייר נוסף, השתמש ברשת ואמר שהיא ממש מהירה". אך השמחה היתה מוקדמת מדי ולאחר חצי שעה התנתק זרם החשמל במקום, כולל הרשת האלחוטית המשמשת את כל האזור. "אפריקה...", התנצל בעל הקפה בחיוך.



משחקי גביע העולם אכן עושים טוב לדרום אפריקאים. אף שהנבחרת המקומית לא עלתה משלב הבתים, ההתאגדות סביבה מחדירה בדרום האפריקאים גאווה לאומית ושוטפת אותם בשמחת האירוח. חודש המונדיאל הוא חג ארוך, אופורי ומתמשך, ואף אחד לא רוצה לעבוד. ארגוני העובדים במדינה מוצאים אמתלות שונות ומשונות לשבות. איגוד הכורים המקומי, לדוגמה, שבת בשבוע שעבר במחאה על שכר הכורים הנמוך במקסיקו - היריבה הספורטיבית.



באופן אירוני, השהייה בדרום אפריקה מזכירה יותר מכל את החיים בישראל. ממש כמו שהם טורחים להבהיר שמדובר במדינה מתוקנת, גם אנו נאלצים להסביר שלא ממש מסוכן אצלנו, ולנפץ מיתוסים משומשים ומיושנים של מדינה צחיחה ומלאת גמלים וחיילים. ואולם לדרום אפריקה יש כעת הזדמנות להוכיח שהיא השתנתה. בישראל נראה כי ההזדמנות הזאת עדיין רחוקה.