>> הפחד הוא מקדם מכירות שעובד תמיד. במיוחד כשמדובר בזהב - המתכת שאמורה לשמש למשקיעים חוף מבטחים בימי אינפלציה וחוסר ודאות.
זוהי הסיבה לכך שבכל פעם שהתקדרות בשמי הכלכלה העולמית משתקפת מדפי העיתונים, יש מי שינסה לשכנע אותנו שתיק ההשקעות שלנו זקוק לתוספת של זהב.
נדמה לי שהמלה הרווחת בהקשר זה היא גידור. המלה הזאת מזכירה את קרנות גידור היוקרתיות, אבל גם מושגים מרתיעים כמו גדר הפרדה. "אתה לא משקיע בזהב לגידור?", כך שאלו אותי לא פעם. ובכן, לא. אני לא מגדר את התיק שלי בשום צורה.
מדוע? בראש ובראשונה מכיוון שדברים מסובכים מפריעים לי לחשוב. השרירים שלי מתכווצים ומאבדים את היכולת לזוז רק מלשמוע את המלה גידור. סיבה נוספת היא שאני לא יודע כלום על זהב. אני לא יודע איפה קונים זהב, איך מבצעים קנייה כזו, באילו עלויות היא כרוכה, כיצד מתמחרים את ההשקעה, מה משפיע על הביקוש לזהב ומה על ההיצע. אני לא אוהב להשקיע את חסכונותי באפיקים שבהם אני לא מתמצא.
העיראקים והגרמנים לא ברחו לזהב
ובכל זאת, מאיפה בא הרעיון שזהב הוא חוף מבטחים שאליו ניתן להימלט כשהים סוער? זה התחיל פחות או יותר כך: ממלכות קדם טבעו מטבעות וקבעו להם יחס המרה. נאמר דינר אחד = 4.25 גרם זהב. כשהשווקים היו מפותחים פחות, הזהב שימש עוגן, הוא זה שיצר את הערך שמאחורי הכסף.
כל זה היה טוב ויפה עד שהשליטים החליטו להגדיל את עושרם באופן מלאכותי. הם הגבירו את קצב ייצור המטבעות מבלי שעמד לרשותם מספיק זהב לגיבוי. הסוחרים שהרגישו בתרמית, איבדו את האמון במטבע ותבעו לממש את יחס ההמרה. במלים אחרות: כדי להגן על עצמם מפני אינפלציה, הם נטשו את המטבע וחזרו להחזיק בזהב.
האם זה יכול לקרות גם כיום? האם בתנאים של היפר-אינפלציה נחזור להשתמש בזהב כמטבע העיקרי?
טרנט האם, מהבלוגרים הפופולריים בעולם בתחום ה-pf (ניהול פיננסי אישי), מציע שנבדוק מה קרה בעבר. הוא שולח אותנו לגרמניה של 1922-1923. המארק הגרמני התרסק אז ואיבד מערכו לחלוטין. מחירה של כיכר לחם זינק באותה תקופה מ-163 מארק ל-2 מיליארד מארק. ומה עשו הגרמנים? האם הם התחילו לסחור בזהב? לא. הם עברו לסחר חליפין. במקום לקבל משכורת בכסף הם קיבלו משכורת במצרכים.
סיפור דומה מספרת אמא שלי שהגיעה לישראל מעיראק ב-1971. ב-13 השנים שקדמו להגירתה התרחשו בעיראק ארבע הפיכות צבאיות. ואולם האזרחים לא אגרו זהב בסתר. במקום זה הם צברו שקי אורז וקפסולות לחיטוי מי השתייה.
האשליה של עיר הברקת
בספרי "הקוסם מארץ עוץ" של ל. פרנק באום, שיש הרואים בהם משל פוליטי, צועדים דורותי וחבורתה בשביל האבנים הצהובות אל עבר עיר הברקת, שכל תושביה חובשים משקפיים ירוקים. מי שיוריד את המשקפיים יגלה שעיר הברקת עשויה אבן ולא אזמרגד.
שביל האבנים הצהובות עשוי לרמז ליחס ההמרה שנקבע לדולר באותה תקופה, ועיר הברקת לנייר הירוק של הדולרים. בין אם מחבר הספר התכוון לכך ובין אם לאו, ההשוואה הפוליטית ממחישה היטב את הפחד שלנו שבעצם מדובר באשליה - שיום אחד המערכת הכלכלית תתמוטט.
3,000 שנה נדרשו לשוק המטבעות כדי להשתחרר מהביטחון המדומה שמקנות יתרות הזהב. כמה זמן יידרש למשקיעים להשתחרר מההרגל המיותר לברוח להשקעה בזהב כשהשווקים רועדים? כל זה לא אומר שאי אפשר להרוויח כסף מהשקעה בזהב, יש מי שעושים מכך מיליונים, אולם אני סומך יותר על השווקים ועל כושר ההמצאה האנושי.
אינני מתכוון להקדיש את זמני הפנוי להבנת המנגנונים שמניעים את הסחר בזהב. אני מהנדס תוכנה, וכשיש לי זמן מיותר אני מעדיף לרוץ יחף על החוף. אני מוותר על ההצעה לגידור, ומשקיע את כספי בכלכלה.
-
הכותב הוא מהנדס תוכנה ועורך הבלוג "איזהו עשיר?"whoisrich.cafe.themarker.com
-
קרנות גידור
קרנות שמנסות להשיג תשואה קבועה שאינה מתואמת עם תשואת השוק - באמצעות אסטרטגיות שונות. מטרתן של רבות מהקרנות האלה היא להקטין את התנודתיות בתיק ההשקעות
לא קונה זהב
עזרא אוחיון
27.6.2010 / 6:48