פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על נתניהו לבחור: הציבור או הטייקונים

      רוה"מ, טוען אמיר טייג, הפך לדמות מפתח בסיפור סביב הפחתת דמי הקישוריות, ורק הוא הוא יכול לשנות מהותית את כיוון ההתקדמות של האירועים לקראת אישור הרפורמה. במה יבחר?

      ייתכן כי תעשיית הסלולר היא התעשייה הישראלית שחילקה הכי הרבה דיווידנד בזמן הקצר ביותר. עד סוף 2005 אף אחת מחברות התקשורת לא חילקה דיווידנד באופן סדיר. מלבד כמה אירועים נקודתיים, שבהם חילקה בזק דיווידנד למדינה, כל הרווחים של התעשייה נתרו בחשבונות הבנק של החברות.

      אך ב-2006 נפרץ הסכר, כאשר סלקום ובזק החליפו ידיים ונרכשו בעסקות ממונפות. מאותו רגע החלו חברות התקשורת להוציא את כל הרווחים שנצברו בעבר ואת כל הרווח השוטף לידי בעלי הבית שלהן. שלוש חברות הסלולר חילקו מאז יותר מ-15 מיליארד שקל. דיווידנד זה כולל את תוכנית ה-Buy Back של פרטנר, ובניכוי הרווחים של בזק שאינם מתחום הסלולר. מזומנים אלה שימשו את בעלי השליטה בחברות לשם מימון החוב הענק שלקחו כדי להשתלט על החברות, וכן לסדר לעצמם תשואה פנומנלית על ההון.

      למציאות זו הצטרפו לאחרונה שני בעלי שליטה חדשים: אילן בן דב שרכש את השליטה בפרטנר בקיץ שעבר, ושאול אלוביץ' שרכש את בזק באוקטובר. השניים קיבלו מימון נוח מהבנקים ומהגופים המוסדיים על בסיס ההנחה כי "מה שהיה זה מה שיהיה", כלומר שוק הסלולר ימשיך להניב רווחים מונופוליסטיים והרגולטורים ימשיכו לעשות יד אחת עם בעלי ההון ולא יפעלו כדי לעצור את חגיגת הרווחים על חשבון הצרכן. שתי עסקות הענק, בעיקר זו של בן דב, נסמכו על ההנחה כי קצב הדיווידנדים לא יואט, לפחות לא עד 2013.

      התמונה השתנתה

      בן דב, אלוביץ' ונוחי דנקנר, בעל השליטה בסלקום, הם מאנשי העסקים החזקים והמשפיעים במשק, שכן בהגדרה הם יושבים על שלוש יצרניות המזומנים מהגדולות בישראל. המשאבים שעומדים לרשותם כמעט בלתי מוגבלים. העדות הבולטת לכך היא ההתנהלות האגרסיבית של חברת פרטנר ובעל השליטה שלה בן דב. הוא שכר סוללה חסרת תקדים בגודלה של יועצים, עורכי דין, לוביסטים, כלכלנים, רגולטורים לשעבר, סתם מקורבים וכל מי שמוכן לתמוך בו תמורת ריטיינר שמן. בן דב יורה לכל הכיוונים כאילו אין לו שום מגבלת כוח או תקציב. ההתנהלות של בן דב מעלה על פני השטח את הכוחנות החבויה של חברות הסלולר, אותה מכירים היטב הספקים של החברות וחלק מלקוחותיהם.

      בשונה מהמאבק שניהלו חברות הסלולר ב-2004 - גם אז קידם משרד התקשורת הפחתה של דמי הקישוריות - המאבק של 2010 עשוי להגיע לממדים שעדיין לא נראו כאן. תמונת שוק התקשורת היתה שונה לחלוטין ב-2004. בזק, שהחזיקה בפלאפון, נשלטה אז על ידי המדינה. סלקום נשלטה על ידי האחים ספרא ובל-סאות', ופרטנר על ידי האצ'יסון הסינית. אף אחד מבעלי השליטה הקודמים בחברות הסלולר לא היה ממונף. אף אחד מהם לא חי מהדיווידנדים שייצרו החברות, והעתיד העסקי של אף אחד מהם לא היה תלוי בזרם זה. בעלי הבית הקודמים של חברות הסלולר השאירו את ניהול המאבק לאנשי המקצוע, כלומר למנכ"לים. הקרב בין החברות למשרד התקשורת היה קשה, אך מקצועי.

      העיניים של בן דב מביטות לעבר דנקנר ואלוביץ'

      בשש השנים האחרונות השתנתה לחלוטין תמונת הבעלות בשוק הסלולר. שלוש חברות הסלולר עברו לידי טייקונים מקומיים, הרבה בזכות היכולת שלהם לגייס מימון זול ממלווים מקומיים. החזית של חברות הסלולר כיום היא חזקה עשרות מונים. מאחוריהם עומדים בעלי שליטה חזקים מאוד, שמחזיקים במנוף אדיר נגד פוליטיקאים ורגולטורים. הם נתמכים על ידי מערכת הבנקאות המקומית והגופים המוסדיים, שהעמידו להם את החוב האדיר שאיפשר להם להשתלט על החברות באמצעות מרכיב נמוך יחסית של הון עצמי. החזית שמתנגדת לעצירת מסחטת הסלולר מעולם לא היתה חזקה יותר ומקושרת יותר. פוטנציאל הלחצים הבלתי כשרים מעולם לא היה גבוה יותר.

      לזכותם של אלוביץ' ודנקנר, שני מתחריו/עמיתיו של בן דב לשוק הסלולר, ייאמר כי לא ברור עדיין אם הם בכלל מעורבים במאבק או מפעילים לחצים. עם זאת, ניסיון העבר מלמד כי אם הם בתמונה הם יפעלו בצורה מתוחכמת הרבה יותר ומבלי שנדע על כך. שניהם ייזהרו מאוד לפעול בגלוי לנוכח האווירה הציבורית נגד כוחם המתעצם של הטייקונים.

      על פי המהלכים של בן דב, הוא מבין כי עדיף לו לעקוף את שר התקשורת כחלון ואת שר האוצר שטייניץ, ולהגיע ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו, כך לפחות עולה מההחלטה שלו לשכור את שירותיהם של ירון זליכה ושעיה סגל. נתניהו נהפך לדמות מפתח בסיפור הקישוריות - הוא היחיד שיכול לשנות מהותית את כיוון ההתקדמות של האירועים לקראת אישור הרפורמה. נתניהו, או יותר סביר שליחיו, יכולים לעצור את התהליך, לבקש בדיקה חוזרת ולקבור את הרפורמה, בהנחה כי הממשלה הנוכחית עלולה להתפרק לפני תום הקדנציה שלה.

      אך קשה להאמין שבן דב לבדו יצליח להניע את נתניהו. לשם כך נדרשת התגייסות של אלוביץ' ובעיקר של דנקנר. השניים צריכים עתה לבחור: האם יישבו בצד כשרווחיהם מתכווצים במאות מיליוני שקלים בשנה, או שמא יחשפו עצמם ויספקו הוכחה ניצחת לטוענים כי כוחם של הטייקונים נהפך לסכנה לציבור ולדמוקרטיה?