מחוג הטמפרטורה ברכב מטפס במעלה נוספת ככל שמד הגובה יורד ומורה על הקרבה לחוף. הדרך החשוכה בינות בקתות חימר אפריקאיות מלאה מהמורות, בורות וסלעים, אך אנו מתקרבים לאטנו אל מחוז חפצנו - החופים הפראיים (wild coast) של דרום אפריקה. שכבות המעילים, הסוודרים והגרביים שאנו עוטים על עצמנו מאז שהגענו למדינה, מתחילות להתקלף ואנו נושמים את האוויר החמים. סוף סוף לא קר!
יחד עם הוובוזלות, מהווה הקור הדרום אפריקאי חודר העצמות את אחד מסיפורי השוליים הבולטים של אוהדי הכדורגל שהגיעו למשחקי המונדיאל. לרוע המזל, דרום אפריקה נמצאת בחצי הלא נכון של כדור הארץ וזהו החורף הקר ביותר במדינה מזה שלוש שנים. "feel it. it is cold!" מונף שלט ביציע בפראפרזה משעשעת על הסיסמה המונדיאלית הנפוצה "feel it. it is here!". ביוהנסבורג, בניגוד לקייפטאון הגשומה, השמש זורחת, אך זה עדיין לא מספיק. התיירים מחפשים כל דרך שברשותם כדי להתחמם. בחנויות הספורט בקניון ביוהנסבורג אזלו כל הכפפות במלאי - מלבד אלו הוורודות. בכל זאת, אוהדי ספורט הם בעיקר גברים סטרייטים.
אנחנו מחליטים לנצל את חמשת ימי ההפוגה מאצטדיונים שברשותנו ולנסוע למקום חם, על אף הארכת הדרך המשמעותית. הקור מעוור אותנו, ובלי הרבה התלבטויות אנחנו חוצים 1,000 ק"מ ביום אחד ונוחתים היישר באכסניית "כיכר הסוכר" (sugarloaf) במפרץ הקפה (coffee bay) שלחופי האוקיינוס ההודי. את המקום מצאנו בשיטוט מהיר באינטרנט והמחיר זול יחסית - 250 ראנד (כ-125 שקל) לחדר זוגי ללילה. לשם ההשוואה, חדר משותף ל-4 ללילה אחד בקייפטאון יעלה לנו 1,100 ראנד (כ-550 שקל). בשל המחיר הזול אנחנו לא מצפים להרבה, אבל עם הגעתנו אנחנו לא מצליחים להאמין למזלנו הטוב. נופי החופים הפראיים עוצרי נשימה. הרים ירוקים משובצים בקתות, עצים, פרות וסוסים מקיפים חופים יפהפיים, כאשר צוקים משוננים מסמנים את גבולות המפרץ. כשעולים על אחת הגבעות מצוידים במשקפת, ניתן לראות לוויתנים, דולפינים וכרישים כמה מאות מטרים מהחוף.
"כיכר הסוכר" הוא בית פרטי שהוסב לאכסנייה וממוקמת בשפך אחד הנהרות הזורמים אל האוקיינוס, מרחק 5 דקות מן המים. באזור חוק האוסר על בנייה בטווח של 100 מטרים מקו החוף. תוכלו לקבל פה חדר, בקתת קש או להקים אוהל בגינה המטופחת מול הים. אפשר לאכול בחדר האוכל או להכין בעצמך. "יש פה חוקים כלשהם שאנחנו צריכים לדעת?", אני שואלת את בלוקס הברמן שעונה מיד: "יש פה רק חוק אחד שצריך לציית לו - אם אתה מעיף את הכדור הלבן משולחן הביליארד, אתה חייב לקנות לברמן צ'ייסר".
המקום הוקם לפני כשנתיים וחצי כשבריאן וג'ודי על שלושת ילדיהם ביקשו לשכור את אחד הבתים היחידים של לבנים באיזור ולהסב אותו לאכסנייה. "מאז ומתמיד חלמתי להקים אכסניית מטיילים על הים" סיפר לי בריאן. "גדלתי לא רחוק מפה והגעתי לקופי ביי לפני כמה שנים, אחרי עשר שנים שמכרתי ביטוחים. ידעתי שזה המקום בו אני רוצה לחיות. הבית שאנחנו נמצאים בו שייך לשני אחים שהכרתי, שגדלו פה יחד עם אביהם. ניגשתי אליהם עם תוכנית עסקית. לשמחתי הם הסכימו, והצלחנו להרים את זה". מוסך המכוניות הפך לבר, החדרים הגדולים חולקו לכאלו קטנים יותר והסלון הענק הפונה אל הים נשאר כמו שהוא, לרווחת האורחים.
"בתקופת האפרטהייד כל האיזור היה שייך לשחורים והלבנים הבודדים שגרו פה קיבלו רשות מיוחדת מהצי'ף המקומי", סיפר לנו ריינו, מדריך גלישת הגלים שמעביר לנו שיעור בסיסי במים שורצי הכרישים. "החל ב-1994 הוסרו כל ההגבלות הגזעיות ועכשיו גרים פה בערך 40 לבנים, שנמשכו למקום בשל יופיו, השקט שלו וחופי הגלישה האיכותיים, ושעובדים בעיקר בעסקי התיירות". ואכן, האיזור מאוכלס ברובו על ידי כפריים אפריקאים. ילדים רבים מתרוצצים בחוף ומבקשים מהתיירים כל מה שיוכלו לתת: ממתקים, כסף או תרומות לבית הספר המקומי. אותם ילדים גם מזהים הזדמנויות עסקיות ומציעים פטריות הזיה לתיירים או שירותי שמירה על הרכב. נשים בדרכי העפר ובחופים מוכרות תכשיטים בצורת שיווק אגרסיבית.
קונווי, 28, עובד באכסניה בתור כלבויניק בתמורה למשכורת מינימלית ומגורים במקום. כדי להשלים הכנסה, הוא מנסה למכור לתיירים כל דבר בו הם חפצים: משיעורי גלישה, דרך לובסטרים ועד תיקי יד. קונווי הוא בן למשפחה ממוצא סקוטי, שחיה בזימבאבווה עד לפני שנים, סיפר כי "הממשלה החלה לקחת את האדמות מהחקלאים הלבנים ולהעבירן לשחורים שלא ידעו איך לעבד אותן". כמעט כל המשפחה עברה לדרום אפריקה, "קל יותר ויש עבודה" הוא הסביר. לקופי ביי הגיע רק לפני חודשיים והוא רוצה לחסוך קצת, לקנות חלקת אדמה במקום ולהפוך לבעל אכסנייה משלו. "כמה עולה אדמה?" אני שואלת, תוהה אם יצליח לחסוך. "הכל תלוי בצ'יף" מסביר קונווי, "אתה מחכיר ממנו אדמה למאה שנים, והמחיר יכול לנוע בין 5,000-10,000 ראנד (כ-2,500-5,000 שקל)". אני נדהמת מהמחיר המגוחך ותוהה מדוע לא צצים פה מלונות מפוארים כמו פטריות אחרי הגשם. בכל זאת, הזדמנות נדל"נית שכזו לא צצה בכל יום. כנראה שהצ'יפים לא מאפשרים לכל אחד לחכור אדמה, יחד עם העובדה כי הדרך היחידה להגיע למקום היא בנסיעה של שעה וחצי בכביש הררי צר ומשובש להחריד.
על אף המיקום המבודד, קדחת המונדיאל שאוחזת בדרום אפריקה לא פסחה גם על החופים הפראיים. התיירים במקום, כמונו, כיוונו את הגעתם למדינה בכדי להשתתף באירוע הספורט הגדול בעולם. בערבים אנחנו צופים כולם יחד במשחקי הסיבוב האחרון של שלב הבתים, וכמה וובוזלות בודדות נשלפות אפילו פה. חליפות הגלישה מפנות את מקומן לחולצות הנבחרות ולגלימות בצורת דגלים. "המונדיאל עושה לתיירות הדרום אפריקאית שירות מצוין", אמר לי רוב, שמגיע למקום עם משפחתו מקייפטאון מדי כמה חודשים כדי לנפוש. "גם כאשר הטורניר ייגמר, התיירים הרבים שהגיעו לפה וחוו את דרום אפריקה ישובו לפה, או לפחות יספרו לחבריהם עד כמה הם נהנו". במקרה שלנו, זה ודאי נכון. לאחר כמה ימים של צבירת שמש אנחנו מוכנים ומזומנים לשוב לערים הקרירות, אל תוך קלחת הכדורגל הרותחת.
ב"חופים הפראיים" של דרום אפריקה - הצ'יף המקומי עדיין קובע
ליאור זנו, דרום אפריקה
27.6.2010 / 20:19