>> כמי שגדל במושבה בין שדות ופרדסים, הייתי מוותר על העונג המפוקפק לפתוח מאמר עם הכותרת הזו, וקשה לי לומר זאת, אך אני חש כי זוהי חובתי. אנו חייבים לעמוד נגד הדרישות החוזרות להגדלת קצבת המים המסובסדים לחקלאות, ועל ממשלת ישראל ליישם מדיניות של ניהול ביקושים וצמצום צריכה במגזר החקלאי.
עונת החורף התאפיינה בפיזור המשקעים בכמה ממטרים עזים והפסקות ארוכות ביניהם, והסתיימה במארס-אפריל יבשים לחלוטין. הצריכה הביתית חזרה לטפס בעקבות ביטול היטל הבצורת וההרפיה בקמפיין הממשלתי נגד בזבוז מים, והמגזר החקלאי ממשיך לצרוך כמויות בלתי ריאליות של מים. כפי שאנו דורשים, ניהול ביקושים וצמצום צריכה במגזר העירוני (והביתי) חשוב ואפשר ליישם מדיניות מקבילה של ניהול ביקושים גם במגזר החקלאי.
המגזר החקלאי צורך 550 מיליון מ"ק (מלמ"ק) בשנה, או כ-40% מכלל משאבי המים השפירים של ישראל, על אף שהוא מוסיף רק 2.8% לתמ"ג. עם זאת, מחירי המים לחקלאים, הנשענים על הסכמים היסטוריים, יורדים עד כמעט עשירית מהמחיר שמשלם היצרן בתעשייה ואחד חלקי 20 ממה שמשלם הצרכן הביתי. החקלאות בישראל התבססה והתרגלה למחירים נמוכים להקצבות מים, שאינן תואמות את המילוי החוזר של המאגרים הטבעיים (מי התהום והכנרת). בדרישותיו, הלובי החקלאי מתבסס על הקצבות היסטוריות של מיליארד מ"ק לשנה, מתקופות שבהן אוכלוסיית המדינה היתה פחות מחצי מהאוכלוסייה כיום.
בנוסף, שאיבות העבר התבססו על הערכות מוגזמות של כושר המילוי החוזר של המאגרים הטבעיים. כתוצאה מכך, אנו באוברדראפט עמוק במשק המים. המפלסים הנמוכים במאגרים והמינוס במשק המים גוררים ריבית כבדה של המלחה והידרדרות באיכות המים, התייבשות מעיינות ובתי גידול טבעיים ופגיעה נופית ותיירותית. הסכמים מיושנים אלה גורמים לעיוותים חסרי היגיון במשק ומשפיעים באופן שלילי ביותר על הסביבה, הכלכלה והחברה בישראל.
איזה יתרון נופי או סביבתי יש לחקלאות מחופה (רשתות צל וחממות) על פני פיתוח תיירותי או תעשייה נקייה? בנוסף, כ-20% מסך כל ערך הייצור החקלאי מופנה ליצוא. במלים אחרות, אף כי ישראל ניצבת בפני מחסור חריף במים, היא ממשיכה לייצא מים מסובסדים בפרחים, בפירות, בירקות ובהדרים ("מים וירטואליים") אל מעבר לים.
בנוסף לאובדן המים לציבור הישראלי, שנדרש שוב ושוב לחסוך במים, הקצאות מים לחקלאות מפחיתות את כמות המים הזמינה לטבע, לנופש ותיירות. למעשה, כלל אין הכרח בקיצוץ היקף החקלאות המושקה, אלא להשלים את החלפת ההשקיה במים שפירים בהשקיה במי קולחין מטוהרים ובמים מליחים, יחד עם מעבר לגידולים פחות בזבזניים במים.
אף כי ישראל היא מובילה עולמית בתחום טיהור שפכים ומיחזורם לחקלאות, עדיין 30% מהשפכים (כ-160 מלמ"ק בשנה) אינם מטופלים כיאות, או מטופלים אך אינם מופנים להשקיה. שפכים אלה זורמים בוואדיות ומחלחלים אל מי התהום או זורמים לים.
ניתן לחסוך עוד כ-200 מיליון מ"ק מים שפירים באמצעות שינויים מבניים בתכנון הגידולים, בשיטות ההשקיה ושימוש במים מליחים, ללא פגיעה בהיקף התוצר החקלאי והיקף האזורים המושקים. אם המדינה מעוניינת לתמוך בפריפריה בהשקעות, האם סבסוד ענפים שהתוצר לנפש נמוך באופן ניכר מההכנסה הממוצעת במשק הוא הדרך? האם לא ברור הקשר בין הצורך להעסיק עוד עובדים זרים ומחירי המים הנמוכים לחקלאות?
מגדל בננות, אבוקדו, ודגים ישראלי לא יכול להתחרות במחירים של מדינות שטופות מים ועבודה זולה, ללא מכסים מגבילים, סבסוד המים ויבוא כוח עבודה זול. המדינה צריכה לדאוג לחקלאים ולפריפריה ולסבסד חקלאות שיש לה ערך מוסף סביבתי, אבל לא במחיר ייבוש מקורות המים.
חייבים לומר לחקלאים ולעצמנו את האמת: במדינה על סף המדבר עם אוכלסייה שממשיכה לגדול ולאור שינויי אקלים המגבירים את המחסור במים באזורנו, אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו להפנות מאות מיליוני קוב מים שפירים לענף שמפרנס בקושי רב רק חלק זעיר (פחות מ-2%) מהאזרחים.
הכותב הוא סמנכ"ל ידידי כדור הארץ מזה"ת
ישראל מתייבשת - אבל מייצאת מים מסובסדים
יובל ארבל
28.6.2010 / 7:02