בריטניה, אחת הכלכלות החזקות והדינמיות בעולם, הודיעה בשבוע שעבר על תוכנית צנע דרקונית. לנוכח גירעון מצטבר של 13% בתקציב הממשלתי, הודיעה ממשלת השמרנים על קיצוצי תקציב של 25%, הקפאת קצבאות הילדים, קיצוץ בכל ההטבות שמקבלות המשפחות ממעמד בינוני ומעלה, הקפאת שכרם של עובדי המגזר הציבורי לשנתיים, הטלת מס אימתני של 2 מיליארד ליש"ט בשנה על הבנקים, וזינוק חד במס על רווחי הון (לעומת זאת, מס חברות דווקא ירד).
בריטניה אינה חריגה בכך. כל ממשלות המערב הודיעו בעת האחרונה על מסכת ארוכה של קיצוצי תקציב, העלאות מסים, פגיעה בקצבאות, פיטורי עובדים במגזר הציבורי והעלאות גיל הפרישה לפנסיה. כל זה נעשה בניסיון להתמודד עם ההשלכות הקשות של המשבר הפיננסי - שהגדיל את הגירעונות של ממשלות ברחבי העולם לרמות כאלה שהחלו לעלות תהיות לגבי היציבות העתידית של הממשלות. מדיניות הצנע הכלל עולמית מעוררת שאלות נוקבות - למשל, האם מדינת הרווחה המערבית מתפשטת מנכסיה, לאחר שהמדינות הבינו כי לא יוכלו להמשיך ולקיים מערכת נדיבה כל כך של קצבאות לאזרחיהן לאורך שנים? אבל היא בעיקר מעוררת תהייה לגבי מדינה חריגה אחת. קוראים לה ישראל, והיא צועדת בנתיב הפוך מזה של העולם כולו.
מסגרת הצעת תקציב ל-2011-2012 הוגשה אתמול לממשלה, ועולה ממנה נקודה בולטת אחת: תקציב מדינת ישראל לשנתיים הקרובות אינו מקוצץ כלל. נהפוך הוא, תקציב המדינה לשנתיים הבאות עומד להתרחב בסכום הגדול ביותר מאז 2003. התקציב עומד לגדול בסכום שנתי של 15 מיליארד שקלים נומינליים, או 9 מיליארד שקל במונחים ריאליים. סכום זה חריג בכל קנה מידה - גם ביחס להיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל, וכמובן ביחס לעולם.
כשקל מדי, סימן שאינך מתאמץ
איך קורה שמדינת ישראל הולכת בכיוון הפוך מהעולם? יש לכך שתי סיבות. האחת, ישראל צלחה את המשבר העולמי בהצלחה יחסית, הגירעונות בתקציב הגיעו בישראל לשפל של 6% - הרבה פחות מהתחתיות שכרו כמה ממדינות המערב האחרות - ומתווה השיפור בגירעון הוא מהיר יחסית. את 2010 צפויה ישראל לסיים בגירעון של 4%-4.5% לכל היותר, וכבר ב-2011 היא מתכננת להתכנס לגירעון של 3% בלבד (2% ב-2012). ישראל, לפיכך, לא נדרשה לקיצוצים מסיביים בתקציב כדי להיחלץ מגירעונות מאיימים.
הסיבה השנייה היא שתוך כדי המשבר שינתה ישראל את הכלל שלפיו נקבע גודלו של התקציב מדי שנה. במקום כלל קבוע (גידול ריאלי של 1.7% בתקציב מדי שנה), עברה ישראל לכלל משתנה - המושפע מגודל החוב הלאומי שלה, ומקצב הצמיחה שלה בשנים עברו. הפעלת הכלל הזה לראשונה על תקציב 2011-2012 גזרה כי התקציב בשנתיים הקרובות יגדל בשיעור של 2.66% - הרבה יותר מה-1.7% שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות.
כך יצא, שבשעה שבכל העולם נאלצים לקצץ באופן דרמטי את תקציבי המדינות, בישראל דווקא מרחיבים את התקציב - ובשיעור ובסכום הגבוהים ביותר זה שנים ארוכות. לראשונה מאז ומעולם, ככל הנראה, תפקידה של ממשלת ישראל הוא כיום הקל ביותר בעולם: השרים וחברי הכנסת צריכים רק לריב להיכן יזרמו התוספות ואינם נדרשים לקבל החלטות כואבות על קיצוצים והפחתות.
אבל מרוב שהחיים קלים, המצב מתחיל להיות מדאיג. משרד האוצר חישב מה יעשה הכלל החדש שלפיו נקבע גודל התקציב על פי גודל החוב של ישראל. את החישוב שלו ביסס האוצר על ההנחה כי הצמיחה של התוצר עד 2015 תנוע בין 3.5% ל-4% - הנחה שאיננה שמרנית. לפי החישובים הללו, ב-2015 יגיע שיעור החוב הלאומי של ישראל ל-68% מהתוצר שלה.
68% חוב, נזכיר, זה הרבה יותר מהיעד שקבעו מדינות אירופה לעצמן - 60% חוב ביחס לתוצר. 68% חוב, נזכיר, זהו גם יעד שאינו מבטיח יציבות כלכלית בעת משבר. אירלנד נקלעה למשבר הפיננסי מעמדה של 25% חוב בלבד, ושקעה מאז למצולות. בוודאי ובוודאי ש-68% חוב אינו מבטיח יציבות במדינה הנתונה לפורענות, ולאי יציבות כלכלי-מדיני-חברתי כמעט מתמיד, כמו מדינת ישראל.
68% חוב, בקיצור, זה פשוט לא מספיק, אם ישראל רוצה להבטיח לעצמה ולילדיה ביטחון כלכלי עתידי. העובדה שישראל מסתפקת ביעד הלא מרשים הזה, דווקא על רקע המאמצים ההירואיים שמשקיעות כל מדינות העולם לחזור לתוואי סביר של גירעון וחוב, היא יותר ממאכזבת. זאת עובדה מדאיגה.