מצוינות? קודם שנגיע לבינוניות

>> "קודם כל נגיע לבינוניות, ואחר כך נדון במצוינות", אמר פעם אחד ממנכ"לי משרד הפנים לשעבר, כאשר נשאל באשר לשאיפה למצוינות בשירות המדינה. כך גם לגבי סוגיית התקציב השנתי או הדו-שנתי: קודם כל שהתקציב השנתי יהיה ראוי ויעיל, ואחר כך נדון בתקציב הרב-שנתי.

תקצוב הפעילות של המדינה הוא תהליך מורכב במיוחד, עם אלפי תהליכי משנה, כללים ופעולות המבוצעות על ידי מאות אנשים ברשות המחוקקת וברשות המבצעת. למרות זאת, זהו אחד התהליכים המושמצים ביותר בעשייה הפוליטית בישראל. התחושה של האזרחים, הח"כים, המפלגות, החברה האזרחית והקהילה העסקית היא כי התקציב הוא תהליך הונאה לאומי, שכל מטרתו לספק את תפישות העולם הכלכליות של פקידי האוצר, ללא כל יכולת לפקח ולהשפיע על עמדותיהם הבאות לידי ביטוי בסעיפי התקציב.



על אף שמדובר בתהליך החשוב ביותר של העשייה הפוליטית, לא ניתן למצוא כל נאום או מסמך של ראש הממשלה או שר האוצר המסביר לאומה מה הסיבות למעבר לתקציב דו-שנתי, מה עקרונות הפעלתו ומה היתרונות שיושגו ממעבר לשיטה זו. למיטב ידיעתי העניין לא נדון באחת מישיבות הממשלה וראש הממשלה כמעט שלא התייחס לנושא.



הבעיה המרכזית של תהליך התקצוב בישראל היא העובדה כי אין לאף אחד מושג אם הממשלה משיגה את יעדיה בהינתן בידה סל משאבים ענק של יותר מ-300 מיליארד דולר. אחד המאפיינים הבולטים של תהליך התקצוב בישראל הוא העובדה שאין כל דיון שנתי, רב-שנתי או אקראי בשאלות הבסיסיות באשר לצורך וליעילות הקצאת התקציבים. מכיוון שאין בממשלה ובמערכת הציבורית כל מתודה של בדיקת ביצועים שיטתית ושקופה לציבור, הרי כל מסמכי התקצוב, בכל הרמות - למרות אישורן על ידי מוסדות של נבחרי ציבור - הן אוסף של תשומות המשכיות המבטאות בעיקר את יחסי הכוחות והעוצמה בתוך אותה רשות, כאשר עובדי הרשות הם הכוח העיקרי המשמר ומרחיב תקציבים.



לו היה שר האוצר מציג יעדים מתמשכים ומפורטים, אשר יש מקום לתקצבם לטווח ארוך ולהתחייב על סעיפי ההוצאה, אני משוכנע כי גם הכנסת היתה תומכת במערכת מסוג זה. ואולם כאשר התקציב הדו-שנתי בא רק לחסוך מהציבור ומהכנסת את הריטואל המתיש של דיוני התקציב, קשה לעמוד על ערכו האמיתי. מתיחת תהליך התקצוב הקיים לשנתיים רק תחריף את הכשלים המובנים בתוך התהליך השנתי ובעיקר את יכולת הפיקוח על ההקצאה ומדידת היעילות של התוכניות הממשלתיות - אלא אם כן שר האוצר יציג שינויים מהותיים בתהליך שיתמכו במעבר לתקציב דו-שנתי.



כדאי גם לעקוב אחר מחשבות ושינויים לגבי תהליך התקצוב. בבריטניה, למשל, הוקם צוות יעילות ורפורמה שיעבוד בצמוד עם משרדי הממשלה על התייעלות ברכש, התקשרויות והוצאה על ייעוץ ופרסום. מדינת וושינגטון בארה"ב, למשל, חוזרת לתקצוב על פי עדיפויות, שלפיו פאנל של 32 איש יבדוק כל סוכנות ציבורית על כל תקציב שעומד לרשותה במעין תהליך תשאול.



במצב שבו השקיפות של תקציבי המדינה בישראל כה נמוכה והשיטה הבסיסית לא משתנית, ספק אם הרעיון החיובי ביסודו של מעבר לתקציב דו-שנתי אכן יביא תועלת אמיתית לאזרחים.



הכותב הוא מנכ"ל להב - לשכת ארגוני העצמאים בישראל