יום הפליט הבינלאומי צוין באחרונה בישראל ובעולם, מתוך הכרה בסבל העובר על יותר מ-40 מיליון איש שנעקרו ממקום מגוריהם ברחבי העולם, מהם נהפכו 10 מיליון לפליטים.
בישראל גדל במהירות מספר הפליטים מחפשי המקלט בשנים האחרונות. ב-1999 היו כ-100 איש בלבד שביקשו מקלט בישראל. ב-2005 גדל מספרם ל-1,000 איש, וב-2010 הגיע ל-20-22 אלף פליטים ומבקשי מקלט.
מרבית הפליטים הגיעו מאפריקה (אריתריאה, סודן ומדינות מערב אפריקה), ויחסית לאוכלוסייתה של ישראל הם נמצאים כאן במספרים משמעותיים. מספרם הגדל והולך וריכוזם באזורים גיאוגרפים מסוימים, מהווה אתגר משמעותי לקובעי מדיניות ברמה הארצית והמקומית. בהתוויית מדיניות בעניין קליטת פליטים יש ליצור איזון בין שיקולי ביטחון, שיקולים כלכליים, החששות לגבי אופייה היהודי של המדינה ושיקולים הומניטריים בהתאם לאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ישראל היתה בין הראשונים לחתום על אמנת האו"ם ב-1951 בכל הנוגע למעמדם של פליטים).
מבקשי המקלט המגיעים לכאן עושים זאת בדרך כלל בדרך לא חוקית בחציית הגבול עם מצרים ובסיכון גבוה לביטחונם. כל שהם מבקשים הוא מקלט מרדיפות בארץ מולדתם והזדמנויות כלכליות טובות יותר. במשך השנים האחרונות רק כמה מאות מתוך מבקשי המקלט קיבלו מעמד רשמי של פליט בישראל. כמה אלפים קיבלו מעמד "מוגן זמני", והשאר ממתינים, חסרי סטטוס, להכרעה של המדינה בעניינם. מצב אפור זה שבו נשארים תלויים באוויר אנשים אלה המשוועים לעזרה אסור שיימשך.
לייעל את הטיפול
רבים מאתנו החיים בישראל חשים אחריות כלפי הפליטים אלה. בדיוק כמו הפליטים היהודים שברחו מאירופה בחיפוש נואש אחר מדינה להימלט אליה, גם הפליטים מדארפור וממקומות אחרים מבקשים להיכנס בשערי ארצנו כדי לחיות בה בביטחון.
מדינת ישראל חייבת לייעל את הטיפול בפליטים מחפשי מקלט ולהפריד בינם לבין המהגרים הבאים לכאן כדי לשפר את מצבם הכלכלי. על פי הסטנדרטים הבינלאומיים, קבלת מעמד של "פליט רשמי" מחייבת הוכחת טענה של רדיפה מטעמים של גזע, דת, לאום, דעה פוליטית או חברתית מסוימת. הטיפול באלה שהוכח כי הם פליטים צריך להיעשות באופן מהיר, הוגן ושקוף ובמסגרת מערכת תקנים בינלאומיים. כאשר הוקמה רשות ההגירה, היא נקטה כמה צעדים לקראת מצב שכזה, אך נותר עוד המון לעשות.
הפליטים הנחשבים "מבקשי מקלט דחוף" צריכים לקבל טיפול מיידי ומסור במסגרת הסטנדרטים הבינלאומיים. אלה שיכולים לחזור לארצם לאחר סיום הסכסוך בה, צריכים לעשות זאת בסיוע המדינה. במקרה של מבקשי מקלט דחוף, מדובר במהגרים במצב חריג, שלגירושם חזרה לארצם יכולות להיות השלכות קשות על חייהם ועל המעמד הבינלאומי של ישראל.
אם הסכסוך במדינתו של הפליט אכן הסתיים, למדינה מומלץ לסייע לו לחזור מרצון, מאחר שכך מתאפשר לפליטים להתכונן לחזרתו וכך נמנעת פעולת גירוש נוספת. ואכן, ברוב המקרים הפליטים מעדיפים לחזור לארץ מוצאם. ייתכן שהם יהיו זקוקים לתמיכה כדי לחיות מחדש את חייהם ואת הזמן הדרוש להם כדי להכין את השיבה.
ישראל עדין נאבקת כדי למצוא את האיזון בין אידאל של אור לגויים לבין המציאות של אומה הנאבקת כמו מדינות אחרות לנסח מדיניות הגירה בת קיימא. מאחר שפליטים ימשיכו להגיע לישראל לחפש מקלט במספרים גדלים והולכים, יש להציב את מדיניות ההגירה כנושא המרכזי על סדר היום הלאומי.
*הכותב הוא מנכ"ל ג'וינט ישראל ויו"ר CIMI, המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה של ארגון הג'וינט הבינלאומי