>> אם אתם מקבלים את ההנחה שהשווקים אינם יעילים, אתם עשויים להסיק מכך שלעתים הם גם אינם הוגנים. כשם שמחירי מניות הדוט.קום זינקו לרמות מגוחכות לפני כעשור, כך שערי המטבעות עשויים לחרוג מערכם הכלכלי.
באותה מידה, גם אג"ח ממשלתיות עלולות לקרוס בפתאומיות ולייקר את האשראי עבור מדינות - ובכך לפגוע מאוד בכלכלתן. הממשלות עלולות להגיב לתנודות בשווקים בנקיטת מדיניות כלכלית בלתי הולמת.
יש הטוענים כי זה מה שקורה כעת באירופה. לטענתם, הפוליטיקאים מנסים להימנע ממשבר כמו זה שמתרחש ביוון ומיישמים מדיניות צנע, שעשויה להביא להאטה כלכלית נוספת (אף כי ייתכן שהסכנה אינה כה חמורה).
במדינות קטנות, כוחות השוק עשויים להיראות מאיימים. מארק מוביוס, מנהל קרנות השווקים המתעוררים בטמפלטון, טוען כי עצם גודלו של שוק הנגזרים (הוא מעריך את שוויו ב-600 טריליון דולר) מאפשר למשקיעים בו לבצע הימורים אדירים בהיקפם נגד מטבעות ושווקים בודדים.
למרות זאת, קשה לטעון שהשווקים תוקפים באקראי. כש"אקונומיסט" דירג מוקדם יותר השנה את המדינות לפי פרמטרים כמו מאזן התשלומים ויחס החוב לתמ"ג - יוון, אירלנד, פורטוגל וספרד היו שייכות לקבוצת המדינות הבעייתיות ביותר. ה"דובים" לא פשטו על פינלנד, על שוודיה או על שווייץ - המדינות שזכו לדירוג הגבוה ביותר. יוון לא היתה נאלצת להתמודד עם זינוק בתשואות על האג"ח שלה אילולא היתה לווה סכומים כה גדולים מלכתחילה.
ואכן, השווקים יכולים דווקא לתרום לצמיחה העולמית אם הם מאלצים ממשלות לנטוש מדיניות כלכלית לא-רציונלית - בייחוד קיבוע שערי מט"ח שאינו משקף את המציאות. כשג'ורג' סורוס סייע לחלץ את הליש"ט מ"מנגון שער החליפין" הבריטי ב-1992, הוא עשה לבריטניה טובה. שילוב של פיחות וריבית נמוכה סייע להחיות את הכלכלה הבריטית.
המשבר שפרץ באסיה בסוף שנות ה-90 הוא דוגמה מובהקת פחות. כפי שכותב עיתונאי "אקונומיסט" לשעבר סבסטיאן מלבי בספרו החדש "more money than god" - העוסק בהיסטוריה של קרנות הגידור - ההימורים של מנהלי קרנות הגידור אינם חד-סטריים. רבים, בהם סורוס, הפסידו סכומים גדולים כשכשלו בזיהוי המדינות הבאות שייקלעו למשבר. בנוסף, לגל הפיחותים של המטבעות יש השפעות שליליות ביותר לטווח הקצר על הבנקים.
אף על פי כן, המדיניות שבסופו של דבר התקבלה במדינות אסיה לאחר המשבר הובילה לביצועים האיתנים של המערכות הפיננסיות באזור ב-2007-2008. הספקולנטים אשמים יותר ביצירת הבועה מאשר בפקיעתה. בתחילת שנות ה-90, האמונה בסיפור הצמיחה האסייאתי הובילה לזרימת הון לאזור. הכסף זרם להשקעות ספקולטיביות, בייחוד בתחום הנדל"ן. אילולא העליות, לא היה צורך בירידות.
בדומה, אותם ספקולנטים שזוכים כיום לגינוי מצד פוליטיקאים אירופאים הם אלה שקנו בשנות ה-90 את האג"ח של מדינות הפריפריה האירופיות, מתוך תקווה שהתשואה שלהן תתכנס עם זו של גרמניה. הסחר פעל. הספקולנטים הרוויחו כסף, הממשלות נהנו מהאשראי הזול - ואיש לא התלונן. אלא שהאופטימיות הזו התבררה כמזיקה בטווח הארוך, שכן הפוליטיקאים למדו ממנה שחברות בגוש היורו כמוה כארוחת חינם.
מצד שני, אפשר לטעון שהיורו הוא המקבילה המודרנית לתקן זהב, ושגרמניה משמשת בתפקיד מטיל הזהב - העוגן של המערכת. ההישארות בגבולות תקן הזהב בשנות ה-20 וה-30 דרשה ממדינות לשלוט היטב בתקציביהן ובגירעונות הסחר שלהן. ההתמודדות מול גרמניה דורשת זהירות דומה מצד מדינות אחרות בגוש היורו.
הבעיה: אופטימיות יתר
הדוגמה הטרייה ביותר לשוק שהשתבש היא פריחת שוק הדיור האמריקאי, שגרמה לרוכשי בתים מהשורה ולמוסדות הפיננסיים להיחשף במידה מופרזת לעליות המחירים. כשהשוק קרס, תשומת הלב התמקדה בעסקות השורט - אותם הימורים נגד אג"ח מגובות במשכנתאות סאבפריים ונגד מניות הבנקים.
אבל אג"ח הסאבפריים אכן זכו להערכת יתר לפני כן, וכמה מהבנקים אכן איבדו את כושר הפירעון שלהם. מוכרי השורט פשוט האיצו את התיאום בין המחירים לבין המציאות. היו אלה המשקיעים שהאמינו יתר על המידה בשוק בשנים הקודמות שיצרו את הבעיה.
אם הממשלות ימשיכו להעניש את מוכרי השורטים בתקופות ההאטה, כפי שרוצים לעשות נשיא צרפת ניקולא סרקוזי וקנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל, יהיו פחות מוכרי שורט שיוכלו לחבל בבועה הבאה. תוכלו להמר על כך שלא תשמעו תלונות על ספקולציה מצד מנהיגים כשתתנפח בועה נוספת בבורסות או בנדל"ן.
תודה לשורטיסטים - שמחזירים אותנו למציאות
אקונומיסט
30.6.2010 / 7:05