מה משותף לאינטל ולמשרד הביטחון? לשניהם המדינה פוחדת לומר "לא"

>> תקציב משרד הביטחון, שהיקפו כ-50 מיליארד שקל, הוא רחיים על צוואר משרד האוצר. ואולם, גם כשעוסקים בתקציב כל כך גדול, אין לזלזל בהוצאות אחרות שבפתח, כדוגמת בקשת אינטל למענק בסך 400 מיליון דולר תמורת העסקת 400 עובדים, ואולי יותר בהמשך.

מה שמקשר בין משרד הביטחון לאינטל הוא שהמדינה חוששת לומר לשניהם "לא", או בשפה מנומסת יותר - "תמתנו בבקשה את הדרישות שלכם". אם המענק יאושר, הוא יעמוד בסתירה לתפישה העקרונית המנחה את השינוי בחוק עידוד השקעות הון, שלפיה המדינה כבר לא צריכה לשאוף למשיכת משקיעים זרים.



כלכלנים ובכירים בממשלה באים ואומרים, שלא נכון לבחון את ההשקעה רק לפי הקריטריון של מענק לעובד, והם צודקים. לאינטל השפעה רחבה על המגזר העסקי, בכלל זה בהעסקת אלפי עובדים עקיפים, בהחדרת שיטות ניהול מתקדמות שאמורות לחלחל לאלה שבקשרי עבודה אתה ולשדרג את ניהולם וכן ברכש גומלין שבמסגרתו היא מכשירה ספקים ישראלים שישרתו אותה, אך גם את מפעלי אינטל ברחבי העולם. תומכי אינטל מוסיפים כי הודעה על הקמת מפעל נוסף בישראל טובה לתדמית הישראלית בחו"ל, במיוחד על רקע אירועי המשט.



השאלה היא אם על כל אלה מוצדק לשלם במטבע של 400 מיליון דולר. לישראל מעמד מוערך ביותר כמדינת היי-טק, ובזכות זה, בין השאר, היא צורפה ל-oecd ולתוכניות המחקר והפיתוח (מו"פ) האירופיות כבר לפני שנים. כמו כן, בעיית הדימוי של ישראל בעולם בעקבות המשט היא בקרב הציבור הרחב, שלא מתעניין במיוחד באינטל.



הניהול של אינטל אמנם איכותי, אבל לא ייחודי, והניהול של חברות אחרות, כדוגמת טבע או ישקר, לא נופל ממנו. רכש הגומלין של אינטל הוא בהחלט ערך כלכלי חשוב וייחודי של החברה. עם זאת, על קוצו של דימוי, כמה מאות עובדים ורכש גומלין לא צריך לשלם 400 מיליון דולר. בסכום זה ניתן היה, למשל, להחזיר לישראל מאות או אלפי מדענים לשדרוג התעשייה והמגזר הממשלתי, ולהעסיק הרבה יותר יועצים שיעזרו לתעשיות המסורתיות להכניס למודל העסקי שלהן מו"פ. מהלכים אלה יחזקו את עמוד השדרה של המשק הישראלי כולו, כצעד רוחב לטווח הארוך, והם קריטיים הרבה יותר מעוד מפעל שיעסיק 400 עובדים.



ועוד משהו - הדיון במענק לאינטל מתנהל, כך נראה, במנותק מהבנה מעמיקה של הממשלה, שלפיה ישראל אינה צריכה יותר למשוך משקיעים זרים באמצעות מענקים. זאת, בין השאר, כי אין כאן יותר מחסור במטבע זר, כפי שהיה בשנות ה-60. תפישה זו, שחילחלה עמוק והביאה לשינוי חוק עידוד השקעות הון, משום מה לא ניכרת בדיון על המענק לאינטל.



וכמעט באותו עניין - למשרד הביטחון. הבור הגדול שהמשרד פוער בתקציב לא יקטן כל עוד לא יקום כאן שר ביטחון אמיץ, שאינו מנותק מצורכי הציבור. כי מה שדרוש בתקציב משרד הביטחון הוא מאוד פשוט - התייעלות.



משרד הביטחון נוהג בשיטה קבועה. לאחר אינסוף התדיינויות על תקציבו עם משרד האוצר, הוא מגיע עם התוצאה לראש הממשלה ואומר: הקיצוץ הזה יחייב אותי לוותר על ההיערכות להתמודדות עם הסיכון הקיומי מכיוון איראן. אף ראש ממשלה לא העז לקחת על עצמו את הסיכון של אי היערכות לאיום ביטחוני. ובצדק.



ביטחון קודם לכלכלה, מכיוון שמדובר בחיי אדם, ואולי במקרים קיצונים גם באיום קיומי על ישראל. ישראל נערכת בימים אלה להתעצמות בכמה חזיתות, בראשן פיתוח מערכות טילים ליירוט טילים שעלולים להגיע מאיראן, ולתת מענה לתרחיש שבו אלפי טילים ורקטות יומטרו על ישראל במתואם מסוריה, לבנון ורצועת עזה. לא מדובר באיומי סרק, או באיומים מדומים לצורך הגדלת התקציב. התעשיות הביטחוניות נערכות במרץ לפיתוח הפתרונות במימון ישראלי, אמריקאי ועצמי. מה שנדרש במשרד הביטחון זה סדר והתייעלות. אם משרד הביטחון מוצא בדקות מקורות למימון מו"פ צבאי-אזרחי ב-40 מיליון שקל, הוא יכול בקלות למצוא היכן לחסוך עוד מאות מיליוני שקלים ואפילו מיליארדים. זו רק שאלה של רצון, הכרה בחשיבות הלאומית של המאמץ ואומץ לעמוד מול המערכת המדושנת ולנער אותה ניעור חזק.



לכן, הממשלה צריכה לומר לאינטל ולמשרד הביטחון, שסדרי העדיפויות שלה מחייבים אותם לעשות רוויזיה בתוכניות הרגילות, ולהתכבד להגיש הצעות יותר ריאליות.