"אנו רוצים שלטון שייצג את האדם העובד, כי אין כבוד בכניעה לשלטון רע"

על מדרגות בניין הקפיטול פסעה בשישי האחרון רוח הרפאים של גבר נשוא פנים ובעל בלורית אפורה. גלימתו השחורה התנופפה מאחוריו, ועל פניו ניסך חיוך דק מן הדק. 69 שנה לאחר מותו שוב נרשם נצחון, ולו חלקי, מיוזע וזמני, לצד שלו. במאבק האמור עמדו בצד אחד של המתרס המגנים על עניין הציבור, על האלמנות והיתומים המשקיעים בקרנות פנסיה, על האנשים העמלים שאיבדו חלק מחסכונותיהם במשבר הפיננסי, על העובדים המשלמים מסים לקופת ממשלת ארה"ב. מצד שני עמדו הבנקים הגדולים, החרדים לחופש הפעולה שלהם, ליכולתם לקחת סיכונים בכספם שלהם ושל אחרים ולחצוב רווחים גדולים עבור קופתם, עבור מנהליהם הבכירים ועבור בעלי המניות שלהם.



המאבק הסתיים בכך שנציגי בית הנבחרים והסנאט של ארה"ב הגיעו להסכמה על ניסוחה הסופי של הצעת הרפורמה ברגולציה על המגזר הפיננסי, שתשים מכשולים עצומים בפני יכולתם של בנקים רבים להסתכן ולגרום למשבר פיננסי ענק נוסף. הבנק יושפע ביותר מכך הוא בנק המוכר היטב לרוח הרפאים שלנו. לפני יותר מ-70 שנה, בשיא פעילותו, נקרא הבנק הזה האוס אוף מורגן. כנגד הבנק העצום הזה, שהוקם על ידי הברון השודד ג'ון פירפונט מורגן ונהפך ברבות הימים ליישות רבת זרועות שחבקה עד חנק את הכלכלה האמריקאית, יצאו אבירים רבים, ובראשם אחד, לואיס ברנדייס, שופט עליון, ובשנות ה-30 הם הצליחו לקום על הבנק ולפרקו.

"עבור האוס אוף מורגן, לואיס ברנדייס לא היה רק מבקר. הוא היה יריב בעל ממדים כמעט מיתולוגיים", כתב ההיסטוריון רון צ'רנאו. רוחו של ברנדייס המנוח, בין אם שוטטה בגבעת הקפיטול ביום שישי או לא, לא זכתה לשוב ולפעול נגד בית מורגן מאז מותו של ברנדייס ב-1941. ב-69 השנים שעברו מאז עבר הבנק מטמורפוזות חוזרות ונשנות, ובתחילת המאה ה-21 חזר, תחת המותג ג'יי.פי מורגן צ'ייס, לממדים שמכתירים אותו בתואר "גדול מכדי ליפול".



הרפורמה הרגולטורית שנוסחה בקונגרס האמריקאי לא תביא לפירוקו מחדש של האוס אוף מורגן, אולם היא מזכירה ביתר שאת מדוע אנשים כמו ברנדייס היו חשובים כל כך ליצירתה של אחת האומות החופשיות הגדולות בתבל, ארצות הברית של אמריקה - מכיוון שתמיד יידרשו אנשים לעמוד מול האינטרסים של המעטים והחזקים.



מי היה ברנדייס? האם היה הומניסט חילוני או יהודי חם, ציוני שביסס את קשרי הידידות בין ישראל לארה"ב? אידיאליסט או פרגמטיסט? האם היה עורך דין ממולח שעשה לביתו עד שלא היה צריך יותר, או שופט עליון רודף שוויון וצדק? האם היה רק הסטודנט החכם ביותר בתולדות הרווארד, או מהפכן משפטי מרעיד ספים? כיצד היה האדם ששנא התערבות ממשלתית אחד התומכים החשובים בניו דיל של הנשיא תאודור רוזוולט? וכיצד אחד הלוחמים הגדולים במונופולים ובריכוזיות בכלכלה האמריקאית יצא נגד אקטיביזם שיפוטי? האם אדם שהאמין באמיתות מוחלטות ובאי הפרדה בין החוק לבין המוסר, יכול להיחשב לאחד מהמאורות הגדולים של ההיסטוריה האמריקאית?



קשה לדמיין שפעם חי אדם שהיה כל הדברים הללו? ברנדייס, אחת הדמויות ההיסטוריות הנכבדות ביותר של ארה"ב במאה ה-20, היה איש כזה.



הוריו התנגדו לעבדות



לואיס דיוויד (דמביץ) ברנדייס נולד בלואיוויל, קנטקי, ב-1856 למשפחה יהודית חילונית. הוריו, אדולף ופרדריקה, היגרו מפראג לארה"ב ב-1850 בגל הראשון של הגירה יהודית מאירופה, התיישבו במערב התיכון של ארה"ב, במקום שהיה מרכז מסחר משגשג, ועסקו במסחר בדגנים. במלחמת האזרחים האמריקאית היתה קנטקי הדרומית שייכת לקונפדרציה המורדת, ומשפחת ברנדייס הליברלית היגרה זמנית לאינדיאנה, שהיתה שייכת לאיחוד מדינות הצפון, בין השאר בשל תמיכתה באיסור על העבדות - שהכעיסה את שכניהם בקנטקי.



ברנדייס, הצעיר בין ארבעת ילדי המשפחה, גדל במשפחה שחגגה את החגים הנוצריים והיהודיים בסגנון חילוני ביותר. הדת האמיתית בבית, לפי הביוגרפים של ברנדייס ולפי דברים שכתבו הוריו, היתה קרובה יותר להומניזם מערבי, תוך דגש על הקרבה עצמית לטובת הנזקקים. אחד האנשים המשפיעים ביותר על ברנדייס בילדותו היה דודו, יהודי אדוק יותר מהוריו בשם לואיס נפתלי דמביץ. בבגרותו שינה ברנדייס את שמו האמצעי מדיוויד לדמביץ לכבודו, ובעקבותיו נהפך לחבר בתנועה הציונית. בכתביו הזכיר ברנדייס כיצד חגג את השבת עם דודו: "דוד לואיס היה נוהג לומר כי השבת היא טעימה מגן העדן. ואני חשבתי, ועודני חושב, שעל פני האדמה אנו זקוקים לשבת היהודית-פוריטנית ללא מגבלותיה המדכאות".



ברנדייס סיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות בגיל 14, ובגיל 16 כבר זכה במדליית זהב מאוניברסיטת לואיוויל. בתקופה זאת עברה ארה"ב נסיגה כלכלית שהדאיגה את הוריו כל כך עד שהיגרו לגרמניה, שם השלים את חוק לימודיו. לאחר שלוש שנים חזרה משפחת ברנדייס לארה"ב, וברנדייס התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד בגיל 19.



שנותיו בהרווארד, לפי כתביו, היו מהמאושרות בחייו. אף שהקריאה המרובה החלישה את עיניו והוא נאלץ לשלם לסטודנטים אחרים כדי שיקראו לו את ספרי הלימוד, ברנדייס פרח בלימודי המשפטים, שבאותה תקופה עברו שינוי דיסציפלינרי, משיטות שינון לשיטות שהתבססו על התפלמסות ועל דיונים בתיאוריות משפטיות. הוא סיים את הרווארד בממוצע הציונים הגבוה ביותר בתולדות האוניברסיטה - ושיאו לא נשבר במהלך 80 השנים הבאות. כדי לקבל את התואר הראשון, שלפי חוק היה ניתן רק לבני 21, נדרשה האוניברסיטה לאשר באופן מיוחד להעניק לו את התואר למרות גילו הצעיר.



קאנו ולא יאכטה



ב-1878, בהיותו בן 22, התקבל ברנדייס לעבודה במשרד עורכי דין בסנט לואיס, ואולם תוך כמה חודשים פרש והקים משרד משלו בבוסטון עם חברו מהרווארד, סמואל וורן, שהיה שני לו בציונים. נדרשו לברנדייס כעשר שנות עבודה כדי להגיע לעצמאות כלכלית מוחלטת. השותפות עם וורן, בן למשפחת אצולה מניו אינגלנד, פתחה בפני המשרד דלתות לתיקים רבים בתחום המשפט המסחרי, ולקוחותיהם הראשונים היו אנשי עסקים מקומיים.



ואולם ברנדייס, שלא יכול היה להתעלם מהאנטישמיות הסמויה שאיפיינה את חוג "כחולי הדם" הפרוטסטנטים של בוסטון, התעניין יותר בחוקים הסוציאליים של מדינת מסצ'וסטס, שהיתה בין המתקדמות בתחום חוקי תעסוקת קטינים, זכויות נשים וחינוך ציבורי.



ברנדייס הכתיב שני תנאים ללקוחותיו כתנאי לקבלת תיקיהם: שיפעל ישירות מולם וללא מתווכים, ושיהיה יועץ לכל ענייניהם, במטרה למנוע תביעות, שביתות ומשברים אחרים באמצעות התנהלות נכונה. ברנדייס האמין כי ייעוץ אסטרטגי ללקוחות מחוץ לכותלי בית המשפט חשוב לא פחות מכישרון התדיינות, שבו הצטיין.



ברנדייס נודע גם כעורך דין שסירב לקחת תיקים שבהם לא האמין. הביוגרפים שלו מציינים כי היה נוהג לשכנע לקוחות שלא צדקו לשנות את דרכיהם, או שהיה מסרב לייצג אותם. למרות המוזרות הזו, הוא הצליח בעבודתו כל כך, שעד 1890 הוא זכה בעצמאות כלכלית מלאה. באותה שנה התפרסם מאמר שכתב עם שותפו וורן, והיה אחד המאמרים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של החוק האמריקאי: "הזכות לפרטיות". המאמר, שפורסם ב"הרווארד לואו ריוויו", נהפך לנדבך חשוב בזכויות הפרט בארה"ב.



באותה שנה שבה פורסם המאמר, התארס ברנדייס - שלדברי הביוגרפים שלו היה עסוק מכדי לחזר אחרי נשים ולכן נישא בגיל המאוחר יחסית 34 - לאליס גולדמארק. הזוג נישא תוך שנה ונולדו לו שתי בנות תוך חמש שנים.



חייו של ברנדייס עם אשתו היו צנועים יחסית לבני החברה שבה חיו. היה להם בית בביקון היל, שכונה נחשבת בבוסטון, ומאוחר יותר רכשו בית נופש בדדהאם, שם נהג ברנדייס לשוט בקאנו, בניגוד לבני מעמדו החברתי שהיו נוהגים להפליג ביאכטות לחופי ניו אינגלנד. אשתו של ברנדייס חלתה זמן קצר אחרי שנישאו, וסבלה מבריאות רופפת במשך שנים. ברנדייס והיא ראו את עצמם כנשמות תאומות. בהיעדרו מהבית היה שולח לאשתו ולבנותיו מכתבים מדי יום.



המציא את התדריך המשפטי



לאחר ששותפו וורן פרש ב-1889, ניהל ברנדייס את המשרד עם שניים מעמיתיו, שנהפכו ב-1897 לשותפים במשרד ברנדייס, דנבאר ונאטר. משצבר די הון כדי להבטיח את מצבה הכלכלי של משפחתו, הוא החל לעסוק יותר ויותר בענייני הציבור, ולייצג לקוחות בתיקים שבהם טובת הציבור עמדה מול "האינטרסים", כפי שכינה את האוליגרכיה ואת אצולת הממון של ארה"ב. בשנות ה-90 של המאה ה-19 פתח ברנדייס ברצף של מאבקים משפטיים שהפכו אותו לאחד מהגורמים מחוללי השינוי הגדולים במערכת היחסים בין אזרחי ארה"ב לבין הממסד התאגידי.



ניצחונו הבולט הראשון היה ב-1891, בקרב נגד חוקי האלכוהול של מדינת מסצ'וסטס, שפגעו בזכויות הסוחרים. ברנדייס נאבק למתן את הדרישות המופרזות של החוק. לדבריו, שינוי החוק "יאפשר במחי יד לשלול מסוחרי האלכוהול את התמריץ להפר את החוק ולנהוג בשחיתות במתן שוחד לפוליטיקאים של המדינה".



שלוש שנים אחרי כן ייצג ברנדייס נדבנית בשם אליס לינקולן שפעלה לטובת העניים, בתביעה לחקור את התנאים הקשים בבתי מחסה לעניים בבוסטון. כתוצאה מהדיונים המשפטיים התבצע ארגון מחדש של יישום הסעד לעניים.



אחד הקרבות הציבוריים הראשונים שאליהם יצא ברנדייס היה הגנה על הצרכנים בבוסטון מפני מונופול הרכבת העילית בעיר. ברנדייס הגיש ב-1897 עתירה נגד מתן זיכיון בלעדי לחברה פרטית בשם בוסטון אלווייטד (boston elevated) להפעלת קווי רכבת מסוימים למשך 25 שנה, עם הגנה מפני הדרישה להוריד את תעריף הנסיעה. ברנדייס טען כי החוזה שנחתם בין המדינה לזכיין מקריב את האינטרסים של הציבור לטובת תאגיד יחיד. עתירתו הוגשה בשלב מאוחר מכדי שאפשר יהיה למנוע את חתימת החוזה, והוא הפסיד בקרב זה.



ייתכן שהמאבק בבוסטון היה נקודת המפנה שבה אימץ ברנדייס את תפקידו כלוחם את מלחמת העם בריכוז העושר והכוח בידי מעטים, וכלוחם בשחיתות.



המאבק המשפטי חשף את מערכת הקשרים בין פוליטיקאים בוסטונים לבין "חברים" שלהם ו"בני חסות" שקיבלו תפקידים בשכר בחברות הרכבות הפרטיות. ברנדייס הכריז כי ינהל יומן שבו ירשום את "המעשים הטובים והמעשים הרעים" של נבחרי הציבור של בוסטון ופקידיה, ויפרסם אותם בפני כל ציבור הבוחרים בעיר.



"אנחנו רוצים שלטון שייצג את האדם העובד, את האדם המקצועי, לא מפני שזה טוב לעסקים, אלא מפני שאין כבוד בכניעה לשלטון רע. שמה הטוב של בוסטון ותהילתה נתונים בידינו", כתב ברנדייס ב-1903.



ברנדייס אירגן ב-1901 כמה מאנשי העסקים המצפוניים של בוסטון והקים את ליגת העסקים הציבורית (public franchise league). מטרתה המוצהרת היתה לבלום את חברת הרכבות בוסטון אלווייטד מלזכות בזיכיון בלעדי חדש, להפעלת קו רכבת למשך 50 שנה. לאחר מאבקים נגד ראש העיר שהטיל וטו על חקיקה שקידם ברנדייס, הצליחה לבסוף ליגת העסקים להגיע להסכם פשרה שהיה טוב יותר לרווחת הציבור.



ב-1908 המציא ברנדייס את אחד הכלים הנפוצים ביותר בהתדיינות משפטית, במהלך הגנתו על זכות תעסוקה שווה לנשים. הכלי שהציג ברנדייס היה תדריך משפטי בן 104 עמודים. רק שני עמודים מתוכו היוו דיון תיאורטי והצגת תקדימים משפטיים. שאר העמודים כללו נתונים ממאות דו"חות של מפקחים בבתי חרושת, רופאים, מומחים להיגיינה ואחרים. התקציר המשפטי נהפך לאבן הפינה של מערכת המשפט האמריקאית לשנים - הצגת עובדות מדעיות ודעות של מומחים שתרמו לטיעון המשפטי.



על רקע הקרבות של ברנדייס לטובת תאגידים מקצועיים, עובדים מקופחים וציבור תושבי הערים הגדולות, שהאורבניזציה הגוברת פגעה באיכות חייהם אליבא דברנדייס, פיתח עורך הדין המצליח פילוסופיה שלפיה "כוח כלכלי ריכוזי עלול להית בעל השפעה שלילית על החברה החופשית".



ההישג הגדול של חייו



בעשור הראשון של המאה ה-20 התרכז ברנדייס בהגנה על זכויות האזרח, ושימש כעורך דין ללא שכר במקרים שבהם ראה את טובת הציבור לנגד עיניו. הוא פירסם מאמרים רבים במגזינים ונשא נאומים כדי לקדם את השקפת העולם שלו. "יש אנשים שקונים יהלומים, יש שאוספים ציורים, אחרים מכוניות או מטוסי מרוצים. התחביב שלו (ברנדייס) הוא המותרות של טיפול בבעיה בשם העם וסירוב לקבל על מעשיו שכר", נכתב עליו ב"ניו יורק טיימס".



שנה שלמה בילה ברנדייס בחקירת פעילותה של תעשיית הביטוח. הוא סיכם את שיטות העבודה של הענף כ"שוד בחסות החוק". ביטוח חיים, לדבריו, היה עסקה גרועה לרוב בעלי הפוליסות. הוא פתח במסע יחסי ציבור כדי לחנך את המבוטחים לשים לב לסעיפים הקטנים, והקים מערכת ביטוח חיים של בנקי חיסכון, בסיוע אנשי עסקים, רפורמטורים חברתיים ואיגודי עובדים. המטרה היתה להעניק ביטוח זול יותר לעובדים ולעניים. ביטוח החיים של בנקי החיסכון קיבל מעמד חוקי, ולדברי ברנדייס היה אחד מהישגיו הגדולים ביותר.



ואולם המלחמה הגדולה ביותר שניהל ברנדייס היתה בחזית אחרת לגמרי: הוא יצא להילחם בחברת הרכבות הגדולה ביותר בניו אינגלנד, ניו הייבן ריילרוד, ולמנוע ממנה ליהפך למונופול. מולו עמדו הבעלים של חברת הרכבות - הבנקאי החזק ביותר בארה"ב ואיש העסקים האגדי ג'יי.פי מורגן, ובנק ענקי בשם סטייט סטריט. ב-1907 התבקש ברנדייס לייצג את בעלי המניות של חברה מתחרה בשם בוסטון אנד מיין, שניו הייבן ריילרוד התכוונה להשתלט עליה כפי שהשתלטה על חברות רבות אחרות.



ניו הייבן, טען ברנדייס, שואפת ליהפך למונופול במערכת התחבורה של ניו אינגלנד. הוא פירסם חוברת בת 70 עמודים שבה פורטו ממצאיו, ומיד נפתחה נגדו התקפה חריפה מצד עיתונים, מגזינים, לשכות מסחר, בנקאים ואקדמאים. "יצרתי לי יותר אויבים מכל מאבקיי הקודמים גם יחד", כתב ברנדייס לאחיו.



בית המשפט של מסצ'וסטס פסק לטובת התובעים, וקבע כי ניו הייבן פעלה שלא כחוק. ברנדייס נפגש עם הנשיא תיאודור רוזוולט, ושיכנע את משרד המשפטים להגיש נגד חברת ניו הייבן תביעה על הפרת חוקי ההגבלים העסקיים. נשיא החברה הודה כי החברה החזיקה בקופת מזומנים שנועדה ל"תרומות" לפוליטיקאים ששיתפו עמה פעולה. ב-1913 נפתחה חקירה חדשה והחברה נתבעה, הפסיקה את ניסיונות הרכישה שלה ומכרה את בוסטון אנד מיין. תשע שנות מאבק הסתיימו בניצחון מוחלט לברנדייס.



מכה שנית באימפריית מורגן



עמדותיו של ברנדייס משכו את תשומת לבו של מושל ניו ג'רסי, תומס וודרו ווילסון, לשעבר פרופ' למדעי המדינה ולהיסטוריה. ווילסון היה אחד מהוגי הדעות המובילים של העידן הפרוגרסיבי ושאף לרפורמות מרחיקות לכת בשלטון. כשנבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הוא הפך את הכלכלה ואת תפקיד הממשלה בחיי הפרט לעניין מרכזי. ווילסון קרא לשבירתם של תאגידי הנאמנות (money trusts), מערכות הקשרים הסבוכות בין מוסדות פיננסיים ותאגידים ששלטו בנקודות מפתח בכלכלה באמצעות אסטרטגיות כמו מכסים, מונופולים וקרטלים.



ברנדייס, שהיה תומך של המפלגה הרפובליקאית, בחר להעניק את תמיכתו לווילסון הדמוקרטי, ונפגש עמו באוגוסט 1912. הוא ראה בווילסון נשיא אידיאלי והזין אותו ברעיונות שלו, שהעיקרי בהם היה מושג התחרות המפוקחת. ווילסון ביקש ממנו להתוות את האמצעים שבהם אפשר לבצע רגולציה יעילה בשוק תחרותי, ובנובמבר באותה שנה זכה בבחירות.



הקשר בין ברנדייס לווילסון העצים את השפעתו של הראשון על מערכת המשפט והכלכלה האמריקאית. ברנדייס מילא תפקיד חשוב בכתיבת חוק הבנק הפדרלי - החוק שיצר את הבנק המרכזי של ארה"ב, שהיתה נטולת בנק מרכזי ב-80 השנים שקדמו לו. אף שברנדייס היה עסוק בייעוץ לנשיא הנבחר, ב-1913 הוא הספיק לכתוב סדרה של מאמרים למגזין "הרפר'ס וויקלי" שיצאו שנה אחרי כן בספר בשם "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים" (other people's money and how the bankers use it; הספר פתוח לקריאה ב- tinyurl.com/ddeu59).



בשילוב עם ספרו השני שיצא באותה שנה, "עסקים - מקצוע" ("("business - a profession, היה זה כתב אשמה מוביל נגד ריכוז הכוח בידיהם של אנשי עסקים בודדים ונגד ההתנהלות הבלתי הוגנת ובלתי מפוקחת כראוי של המגזר הפיננסי, ובעיקר הבנקים הגדולים, וכן קריאה להגינות בתעסוקה ולמוסר בעסקים. ברנדייס לא הסתפק במשנה תיאורטית זו, ופעל מול ווילסון כדי לחוקק חוקים נגד התנהגות בלתי תחרותית ונגד הגבלים עסקיים. הוא היה אחד מהיוזמים המקוריים של סוכנות הרגולציה המרכזית של הממשל, נציבות הסחר הפדרלית, הממונה על יישום חוקי ההגבלים העסקיים, והיה יועצו הכלכלי הראשי של וילסון ב-1916-1912.



בסיומה של תקופה זו עשה ווילסון צעד מהפכני, ומינה את ברנדייס לשופט בבית המשפט העליון. מינויו של יהודי לתפקיד זה, בראשונה בתולדות ארה"ב, עורר מהומה אדירה. נשיא הרווארד שלח מכתב התנגדות למינוי. שופט אחר שישב בבית המשפט העליון, ג'יימס מקריינולדס, סירב לשבת ליד ברנדייס בדיונים מכיוון שלא רצה לשבת ליד יהודי.



ואולם תגובת הנגד למינוי לא היתה נעוצה באנטישמיות בלבד. עמדותיו הפוליטיות של ברנדייס עוררו את זעמם של ידידי המגזר העסקי. ברנדייס הואשם בהיותו רדיקל וסוציאליסט, אף שלא הסכים לתווית הזו. "וול סטריט ג'ורנל" כינה אותו "מוכה כלבת" בהשקפותיו, ואפילו "ניו יורק טיימס" הליברלי טען כי בהיותו רפורמטור שנים רבות, הוא ילקה במשוא פנים שאינו ראוי לשופט.



ברנדייס שמר על שתיקה בארבעת החודשים שבהם נידונה מועמדותו. מינויו אושר לבסוף למרות המטחים, ובזכות תומכיו הרבים - עורכי דין, עובדים סוציאליים ופרופסורים. בחבר השופטים הוא מצא ידיד ועמית בענק משפטי אחר, השופט אוליבר וונדל הולמס. ממושבו הרם המשיך ברנדייס במשך 23 שנה להגן על זכויות הפרט ועל חירותו, על חופש הדיבור ועל הזכות לפרטיות בהחלטות שעיצבו את פני הדמוקרטיה האמריקאית לדורות.



ברנדייס כיהן בבית המשפט העליון במהלך אחת התקופות הסוערות בהיסטוריה של ארה"ב, במיוחד מבחינה כלכלית. שנות ה-30 של המאה ה-20 היו שנים של שפל כלכלי נורא ושל מהפכים מדיניים, שנים של רפורמות כלכליות ופיננסיות, שנים שבהן מוסדות פיננסיים פורקו והממשלה הגבירה את התערבותה בחיים האזרחיים והעסקיים.



לפסיקותיו של ברנדייס בתחום חירויות הפרט יש חשיבות לאין שיעור. בתחום הכלכלי והעסקי הולידה משנתו את אחת המהפכות הגדולות ביותר במגזר הפיננסי. ב-1933, 20 שנה לאחר שכתב את "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים", שבו הזהיר כי יש להפריד את פעילות הברוקרים מפעילות הבנקים, נחקק חוק גלאס-שטיגל, שהפריד בין בתי ההשקעות לבין הבנקים המסחריים. חוק זה, שהיה חלק מהרפורמה הכוללת של ממשל רוזוולט בעקבות משבר הבנקים בארה"ב, הביא לפירוקו של האוס אוף מורגן - קונצרן הבנקאות והתעשייה שנוצר על ידי ג'יי.פי מורגן, והיה רב עוצמה עד כדי כך שב-1895 סיפק לממשלת ארה"ב זהב בשווי של 62 מיליון דולר שאיפשר לה לבצע הנפקת אג"ח, והיה חתם אג"ח המלחמה (אג"ח שנמכרות כדי לממן מלחמה) הבלעדי של צרפת ושל בריטניה במלחמת העולם הראשונה.



פירוקו של ג'יי.פי מורגן ב-1933 בעקבות חוק גלאס-שטיגל הוליד את הבנק המסחרי באותו שם, ואת בית ההשקעות מורגן סטנלי. פירוקו של הקונצרן לא הביא לסופו. ב-1999 בוטל חוק גלאס-שטיגל תחת ממשל קלינטון. ג'יי.פי מורגן התמזג עם צ'ייס מנהטן ב-2000 ונהפך לבנק הגדול ביותר בארה"ב. במשבר הפיננסי של 2008 רכש ג'יי.פי מורגן צ'ייס את בית ההשקעות הקורס בר סטרנס, בתיווך משרד האוצר והבנק הפדרלי של ארה"ב, ואחרי כן את הבנק המסחרי וושינגטון מיוצ'ואל.



חזונו של ברנדייס מעולם לא נראה רחוק יותר, כשתחת חסות הממשל האמריקאי הורכבה מחדש ענקית פיננסים "גדולה מכדי ליפול". בניגוד לתקופת הזוהר של ברנדייס, התערבות הממשל בענייני הכלכלה בשנים האחרונות היתה במקרים רבים לטובת המוסדות הגדולים והגרסאות המודרניות של תאגידי הנאמנות - יישויות תאגידיות בעלות עוצמה כלכלית מופרזת.



הרפורמה הפיננסית שהתקבלה השבוע בקונגרס האמריקאי עשויה לשחוק את כוחו של היריב הוותיק של ברנדייס, אך היא לא תביא לפירוקו. ברנדייס פרש מכס המשפט בפברואר 1939. שנתיים אחרי כן, במלחמת העולם השנייה, נפטר מהתקף לב.



ברנדייס זכה לראות עוד בימי חייו את יישום רעיונותיו. המורשת שלו נחרתה בחוקה האמריקאית - כמו שעות עבודה, שכר וזכות עובדים להתארגן. הוא הצליח להגן ולעגן את הזכות לפרטיות ולחופש הדיבור. שמו הונצח באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס, ובשמו של בית הספר למשפטים באוניברסיטת לואיוויל, מקום הולדתו. בישראל, נקרא על שמו קיבוץ עין השופט.