ללא ברנדייס, ארה"ב לא היתה תומכת בהקמת מדינת ישראל

ניו יורק טיימס



משחק החברה הפופולרי - דירוג נשיאי ארה"ב - עדיין לא תפס לגבי שופטי בית המשפט העליון, אולי מפני שהם פשוט רבים מדי או משום שהאמריקאים לא ממש יודעים מה עושים השופטים. אך אילו היו השופטים מדורגים, שלושה שמות היו בולטים במיוחד: נשיא בית המשפט העליון ג'ון מארשל, השופט אוליבר וונדל הולמס והשופט לואיס ברנדייס. ברנדייס היה זוכה להתברג ברשימה נוספת, זאת של עורכי הדין הגדולים ביותר, יחד עם ג'ון אדמס, דניאל וובסטר, אברהם לינקולן וקלרנס דרו.

ברנדייס היה מוצא את מקומו גם ברשימת הרפורמטורים החברתיים של ארה"ב, בזכות עבודתו לפיתוח ביטוחי חיים בבנקים לחיסכון ופרקטיקות משפטיות חדשות. הוא היה שותף בכתיבתו של אחד המאמרים המשפטיים המשפיעים ביותר בהיסטוריה - על הזכות לפרטיות. בנוסף, הוא היה האמריקאי החשוב ביותר בייסוד היחסים בין ארה"ב לישראל.



ביוגרפיה של ברנדייס שנכתבה על ידי מלווין יורופסקי והתפרסמה ב-2009, היא סיכום מפעל חייו של יורופסקי, שהקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לתיעוד החיים האישיים והמקצועיים של עורך הדין והשופט הדגול. ב"louis d. brandeis: a life" (לואיס ד' ברנדייס: חיים), הוא ממחיש, תוך שימוש במערך נתונים עובדתיים מוצקים בסגנון ברנדייס, מדוע ברנדייס עדיין חשוב כמעט 70 שנה אחרי מותו. התיקון הראשון לחוקה לחופש הביטוי, התיקון הרביעי לזכות לפרטיות וההליך התקין שבו זכויות הפרט נמצאות במרכז, חייבים את חיוניותם הנוכחית ליצירתיות הגאונית של ברנדייס, שדעותיו הנחרצות נהפכו לחוק המדינה.



להתבסס על הנסיבות



כיום נתפש ברנדייס על ידי הליברלים כפטרון קדוש בשל דעותיו לגבי זכות הביטוי, הפרטיות, החופש והרווחה החברתית, אך גם השמרנים מזדהים אתו, בזכות תמיכתו בהגבלת ההשפעה של בית המשפט. קשה לתייגו. בהחלטותיו השיפוטיות הוא המחיש שחוקה חיה, המגיבה לשינויים הנחוצים, עולה בקנה אחד עם השקפה צנועה לגבי תפקיד מערכת המשפט. הוא התנגד לאקטיביזם שיפוטי וקרא לאפשר למחוקקים - קולות העם - להרחיב זכויות לאנשים הפגיעים ביותר. לגבי בית המשפט העליון, הוא אמר: "הדבר החשוב ביותר שאנחנו עושים הוא לא לעשות".



מובן שהיה קל יותר לומר זאת בימיו, כשהרשות המחוקקת היתה במרבית המקרים פרוגרסיבית יותר מבתי המשפט. הוא הוביל את בית המשפט העליון לתמיכה בחידושים חקיקתיים פרוגרסיביים (שיש המכנים אותם רדיקליים) בתחומים של חוקי העבודה, הגנה על נשים ומתן יחס שווה לעניים. אך בשונה ממרבית השופטים בני זמננו, שמנצלים את המבנים המשפטיים המלאכותיים כדי לקדם (ולהסוות) את האידיאולוגיה הפוליטית או הדתית שלהם, ברנדייס היה שופט שהעדיף עקרונות על פני פוליטיקה, ושלעתים קרובות תמך בחקיקה שהוא עצמו תיעב, כמו במעורבותה היתרה של הממשלה בחוקי הניו דיל. ואולם לרוב, החוקים שבהם תמך היו חוקים מהסוג שהוא עצמו, כ"פרקליט העם", סייע לתכנן ולשמר.



ואכן, הוא פיתח את הטכניקה המשפטית המכונה "תדריך ברנדייס", שבה השתמשו עורכי דין פרוגרסיביים כדי לתמוך בחקיקה לנוכח אתגרים חוקתיים, בייחוד אלה המבוססים על זכויות הקניין של תאגידים. תדריך ברנדייס, נוהל שגרתי בימים אלה, לא רק הציג בפני בית המשפט ניתוח של תקדימים משפטיים אלא גם נתונים עובדתיים מוצקים - סטטיסטיקות, ניסויים מדעיים, רשומות ממשלתיות - כדי להראות שהחקיקה נשענת על בסיס הגיוני. קשה להפריז בהשלכות המהפכניות של טקטיקה זאת. לפני שברנדייס הציג את הטכניקה שלו, החוק נתפש על ידי השמרנים כסדרה רשמית של חוקים המייצגים אמיתות נצחיות, שנסיבות חדשות אינן יכולות לשנותן. ברנדייס הציב אתגר ישיר בפני המשטר הישן בכך שהראה כי החוק צריך להגיב למציאות החדשה, בהתבסס על עובדות חדשות.



יורופסקי מכיר בכך שברנדייס לא המציא מאפס את הגישה העובדתית שלו לחוק. אוליבר וונדל הולמס טען כי חיי החוק הם עניין של "ניסוי" ולא של "לוגיקה". וניסוי, כמובן, מבוסס על עובדות. ברנדייס היה גם היורש של תומאס ג'פרסון ושל ג'יימס מדיסון, שטענו כי חופש הביטוי הוא יסוד הדמוקרטיה. אך בשונה מהולמס, מג'פרסון וממדיסון, ברנדייס היה גם משפטן יעיל שידע כיצד להגשים בפועל את התיאוריה. הוא יצר מבנים עמידים שעורכי דין יכולים להשתמש בהם כדי ליישם את הרעיונות שהעלו השלושה.



אחד הגילויים המרתקים ביותר של יורופסקי קשור להפיכתו של ברנדייס מאמריקאי חילוני החוגג את חג המולד ליהודי-ציוני נלהב. לפי יורופסקי, לא היה רגע בודד של הארה. תחת זאת, ברנדייס השתכנע שהציונות היא תוצאה טבעית של ערכיו הפרוגרסיביים. הרעיון שליהודים תהיה מולדת, בהתבסס על צדק חברתי ועל עקרונות נבואיים יהודיים, נראה לו טבעי לגמרי.



הוא הקדיש מהונו וממרצו כדי לשכנע יהודים אמריקאים, שלא ראו בחיבה את הציונות האירופית, שאפשר להיות אמריקאי פטריוט ובמקביל לתמוך במולדת ציונית ליהודי אירופה המוכים. התרומה החשובה ביותר שלו להקמת ישראל היא הפיכת הציונות מתיאוריה זרה לאמריקאים רבים - לתוכנית מעשית לניקוי ארץ הקודש ממחלות, להגדלת הפריון החקלאי ולאפשרות עבור היהודים האירופאים לחיות בשלום עם שכניהם הערבים. רבים סבורים שללא תמיכתו של ברנדייס, לא היתה ארה"ב תומכת בהקמת מדינת ישראל.