לשחרר את הצבי

סיפורה של רשות הדואר דומה מאוד לסיפור של התפתחות כלכלת ישראל בכלל, מאז קום המדינה ועד היום. היא הייתה חלק ממשרד הדואר, כי לא הייתה כל ברירה אחרת. היא גדלה במהירות וידעה מורדות ועליות ברמות השירות שלה, היא נפתחה לתחרות בתחומי העיסוק המסורתיים שלה וגיוונה את סל מוצריה לבלי הכר. היא הפכה לרשות ומשם עשתה צעד נועז וכמעט בלתי אפשרי כשעברה מרשות לחברה עסקית. ממשלות קודמות הצליחו לדלג על משוכות העובדים וההתאגדויות ולהגיע להסכם המאפשר לה לעבור הפרטה מלאה. אלא שהמהלך האחרון לא הושלם.

זר לא יבין את תמהיל השירותים של חברת דואר ישראל. רוצים להזמין ציוד משרדי? צלצלו לדואר. לשנות רישום בדרכון? לרכוש ממיר לטלוויזיה? מכשירי חנייה? להמיר מט"ח? להעביר כספים? לרענן את ערכת המגן? – הכול בדואר. ועוד לא הזכרנו את בנק הדואר. הדואר הוא למעשה בנק. אתם יכולים לפתוח בו חשבון ולנהל כספים... וכמעט שכחנו – אפשר גם לשלוח מכתבים, חבילות, פקסים... ואם אתם בעלי עסקים, אפשר לקבל שירותי הפצה רוויה (לשכונות שלמות, או לכל הארץ) – לא שמית, ועוד מגוון עשיר של שירותים.

כל השירותים האלה מאפשרים לחברת הדואר לפצות את עצמה לפתיחה לתחרות על שירותיה המסורתיים. במקור, הדואר אמור היה להתפרנס משירותי משלוח בלעדיים, שהוקמו לו בחוק. חברות פרטיות לא היו רשאיות להתחרות בתחום הזה. אלא שעסקים לא יכלו לעמוד בבלעדיות הזו. למעשה, גם הדואר לא. עד ששונה החוק. כול התהפוכות האלה עברו בציבור בשקט יחסי. גם העובדים נאלצו לקבל את השינויים האלה, מכיוון שברור שלא ממשלה כפתה אותם, אלא המציאות. אלא שכאמור, המהלך האחרון בעייתי. הפרטה היא סדין אדום בשביל שלל ארגונים ובעלי אינטרסים. חלק מהטיעונים נגד נובעים מניסיון מר של הפרטות בישראל. חלק גדול מהם נובע מבורות. חלק נוסף נובע מהיצמדות לסיסמאות, מאינטרסים עסקניים ומהטעיה.

היו בישראל לא מעט הפרטות בעייתיות. עיקר הבעייתיות בהן נבע ממכירה של נכסי מדינה בהליך לא תקין ובמחיר לא ריאלי. בניגוד למקובל לחשוב, בישראל בדרך-כלל, הפרטות לא נעשו מתוך אידיאולוגיה, אלא מכורח – מצורך דחוף להיפטר מנכסים בעייתיים שמסבים למדינה נזקים כלכליים, או מונעים מהאזרחים שירות ראוי, או מונעים מהמדינה רווחים שניתן להפיק מחברות כאלה, כשהן לא מנוהלות מתוך אינטרסים מפלגתיים ועסקניים. שר בכיר לשעבר אמר לי שהוא מעדיף להיפטר מחברה ממשלתית שהייתה בתחום סמכותו, למרות שהיא כר טוב למינויים של מקורבים. למה? כי על כל מינוי שהשר מבצע, הוא רוכש לו עשרה אויבים – אלה שהתאכזבו מכך שלא הם מונו לתפקיד.

אלא שכמו תמיד, הציבור וכל בעלי העניין, ממהרים לשפוט את המהלך לפי הליך המכירה והסכום ששולם, וזה לא כל הסיפור. אף אחד לא עוקב אחרי החברות הללו לאחר הפרטתן – וזהו בעצם הסיפור, גם מבחינה כלכלית. הפרטה ניתן לבחון, כמו כל מהלך כלכלי, רק בהשוואה לאלטרנטיבות. אך כאמור, האלטרנטיבה, החברה המופרטת, לא נשקלת על-ידי רשויות המדינה והאזרחים, וכל מה שנותר על כף המאזניים היא ההפרטה עצמה.

ראוי לזכור שממשלה בהגדרתה היא לא גוף עסקי. היא לא אמורה להיות כזו. כבר בפקודת החברות הישנה, ממשלות נתקלו בבעיות משפטיות בניהול תקין של חברות שבבעלותן. ממשלה לא יכולה להכניס שותפים עסקיים, היא כפופה למגבלות עסקיות רבות ובעיקר היא בהגדרתה יוצרת ומהדקת את הקשר הגורדי בין הון לשלטון. הממשלה מנהלת אזרחים ומנהלת הון. ההחלטות שלה נוגעות לאזרחים ולהון. היא מוסמכת לקבל החלטות אלה כגורם נטול פניות עסקיות – ככזו ששיקולה חורגים מהשיקולים העסקיים של יתר השחקנים בשוק.

תהיה זו צביעות לשמה לטעון לניהול ממשלתי הוגן יותר מניהול פרטי. האם מישהו באמת מצפה משר, או איש ציבור אחר, לשקול מינויים תוך נטרול שיקולים פוליטיים? האם מישהו חושב שרענן כהן נבחר לכהן כראש דירקטוריון 'הבנק לפיתוח תעשייה' כי הוא המינוי המקצועי הטוב ביותר שניתן היה למצוא לבנק? איזה רקע בנקאי מתאים היה לו? הרי אף אחד לא באמת חיפש תשובה לכך, כי לכולם היה ברור מה שהיה ברור לכלל הציבור כשמונו בעלי התפקידים הבכירים למערכת הבנקאות כולה, כשהמדינה החזיקה בה.

עוד ראוי לציין בעניין ההפרטה, שלמעשה בחברות המופרטות המדינה היא שותפה מלאה. היא תמיד השותפה הבכירה ביותר בחלקות הרווחים מהחברה. חברות פרטיות מצליחות הן המענה האמיתי לבעיות התעסוקה במדינה מערבית. חברות כאלה משלמות את חלקה הגדול של המדינה בדמות מיסים שונים – ישירים ועקיפים. וחשוב יותר – המדינה אינה שותפה להפסדים של החברות, שאותם היא נאלצת לשלם בגדול כשהיא שותפה רשמית, או בעלים של החברה.

כאמור, הדואר הוא חברה מורכבת מאוד כיום. חלק חשוב מפעילותה הוא הבנק – בנק הדואר. יש ארגונים חברתיים הטוענים שראוי שהבנק הזה ייתן מענה ל-200 אלף אנשים בישראל שאין להם חשבון בנק על שמם. רבים מאותם 'מחוסרי חשבון בנק', הם לקוחות שהפכו ל'מוגבלים', או אזרחים שמושתים עליהם עיקולים רבים, כך שיתרת זכות בחשבונם תעוקל מייד. כיום הדואר מאפשר להם לבצע פעילויות בנקאיות הכרחיות, מבלי חלק מהמגבלות הקיימות במערכת הבנקאית הרגילה.

אלא שהעובדה הזו לא אמורה להיות התירוץ לעצירת הליך ההפרטה. נהפוך-הוא. הדואר אכן עשוי להיות אלטרנטיבה לבנקאות הדשנה, חסרת התחרות. שום מאבק בעמלות לא יועיל יותר מפתיחת השוק הבנקאי לתחרות אמיתית. הדואר בהחלט יכול להיות יריית פתיחה מרעננת לענף הזה הנתון בקיפאון המתמשך משנות ה-50. שום בנק חדש לא נוצר במחוזותינו, ותיק הנכסים של הציבור ממשיך להתגלגל באותם בנקים מאז שאוכלוסיית ישראל נשקה למיליון תושבים ולהיקף עסקים התואם יותר מדינות עולם שלישי.