מיתון שמיתון, מתברר שגם בימים של צרות כלכליות, יש יפנים שמוכנים להוציא 90 דולר (350 שקל) על 100 גרם של סטייק. טוב, לא מדובר בסתם נתח של פרה, אלא ב"בקר קובה" שנחשב לבשר המשובח ביותר בעולם. וכך מצאנו את עצמנו בערב קריר אחד, יושבים במסעדה צרפתית בעיר היפנית קובה, שבה מגדלים את הפרות המיוחסות. קובה היא עיר נמל שהיתה בין הנמלים הראשונים שנפתחו למסחר עם המערב. שני דברים פירסמו את העיר: רעידת אדמה קשה שפקדה אותה לפני 15 שנה, ובקר קובה, שנחשב לאחד האנינים והיקרים בעולם. דרך הגידול של הבשר היא מיוחדת, ונעשית לפי כללים מוקפדים ועתיקים. לפי הסיפורים משקים את הבקר בבירה, מעסים אותו בסאקה, נותנים לו רק מזון טבעי ומשמיעים לו מוסיקה קלאסית. התוצאה היא בשר שמנוני, רך כמו ערימת נוצות ויקר להחריד. אז לא נטעם?
הגינונים והטקסים הם חלק מהסיפור במסעדה היוקרתית, והנוף המרהיב מהחלונות הופך את הארוחה למיוחדת ומשכיח קצת את הפגיעה בכיס. לידנו הסבו לשולחנות יפנים לבושים במיטב החליפות ושמלות הערב ומלצרים כירכרו סביבם.
ומה חשבנו על הקובה? הוא היה טעים, הוא היה נימוח ושמנוני - יותר מדי שמנוני לטעמנו - ו-3,500 שקל לק"ג בקר עדיין נראים לנו כהגזמה פרועה, גם אם הפרה אכלה גורמה ושמעה מוצרט.
אל העיר קובה הגענו לאחר נסיעה של חצי שעה ברכבת, יומיים אחרי שנחתנו מישראל באוסאקה, העיר השלישית בגודלה ביפן אחרי טוקיו ויוקוהאמה. שמחנו לגלות עיר נחמדה וידידותית לתייר, עם כמה אטרקציות בולטות - כמו בניין אומדה שבראשו נמצא מצפה הגן הצף, שמשקיף על כל המטרופולין; מצודת אוסאקה שנבנתה במאה ה-16 ונחשבה אז למצודה הגדולה ביפן וכיום אפשר להתרשם בה מהבנייה היפנית ולעשות פיקניק לצד המקומיים; מדרחוב מקורה באורך 2.5 ק"מ שבו חנויות קטנות של מקומיים לרכישת כל דבר אפשרי; אזורי קניות הומים ומסעדות ודוכני מזון אותנטיים.
הדבר הכי בולט ברחובות, ולא רק באוסאקה, הוא הניקיון הבוהק של המדרכות. אי אפשר למצוא בדל סיגריה, קליפת בננה או מסטיק לעוס על הרצפה, וזאת על אף שכמעט אין פחי אשפה ברחובות. בחלק מהערים חל איסור לעשן ברחוב, ויש פינות מיוחדות המוקצות לעישון.
הדבר השני הבולט הוא הסדר המופתי בכל מקום: אפילו הסדרן ברכבת לובש חליפה, עניבה וכפפות לבנות - וכן האדיבות של נותני השירותים וההתנהלות המדויקת והיעילה של התחבורה הציבורית. מקומיים רבים מתניידים על גבי אופניים. משפחות שלמות, אנשים מבוגרים, נשים צעירות בנעלי עקב ובחצאיות ואנשי עסקים עם חליפות מדוושים להנאתם ברחובות הערים, בלי טיפת זיעה או סימני מאמץ על פניהם.
חגיגה קולינרית ברחוב
אוכל ביפן הוא משימה פשוטה ונגישה. בכל כמה מטרים יש מסעדה או דוכן מזון מהיר של סושי, מאפים מקומיים, עוגות אורז קטנות במילויים מעניינים ודי מוזרים לתייר המערבי כגון שעועית אדומה, וסוגים שונים של ממתקים יפניים. יפן היא חגיגה קולינרית לחובבי המתוק, ובכל זאת לא מדובר באוכלוסיה שסובלת ממשקל יתר. הסיבות לכך הן המשמעת העצמית והיכולת לאכול מנות מדודות ומספקות, וכן המרכיבים הבריאים של האוכל, הכוללים הרבה סויה, אצות וירקות. לפי אורך התור המופתי אפשר גם לזהות את הדוכנים שבהם נמכרים המאכלים הפופולריים. בערים מפוזרות חנויות נוחות רבות שפתוחות 24 שעות ביממה, ומכונות אוטומטיות לממכר משקאות מכל הסוגים ומיני מזון.
הנסיעה ברכבת בתוך הערים ובין הערים ברחבי יפן מהירה ונוחה מאוד. תמורת כ-500 דולר לאדם, רכשנו עוד בישראל כרטיס חופשי לשימוש של שבועיים בחברת הרכבות היפנית jr. הכרטיס תקף כמעט לכל הרכבות, למעט הקו המהיר לטוקיו. אפשר גם לקנות כרטיס בכל נסיעה. הכדאיות הכלכלית של הכרטיס החופשי-שבועי תלויה במספר הנסיעות, אבל יש לו יתרון גדול והוא הנוחות. בכל פעם שמגיעים לתחנה, בנסיעה עירונית או בין עירונית, פשוט מציגים את הכרטיס, וכך גם ההחלפה של רכבות נעשית במהירות.
מאוסאקה המשכנו לכיוון העיר הירושימה, ולאחר שעה של נסיעה עצרנו בעיר הימג'י. האטרקציה העיקרית במקום היא מצודת הימג'י, החולשת על העיר מראש צוק גבוה והיא הגדולה מבין 12 המצודות ששרדו מתקופת יפן הפיאודלית. הסיור במקום אורך כמה שעות ואפשר להתרשם מהביצורים, מהתכנון ומהעיצוב הצבאי של המצודה - שהחלה להיבנות במאה ה-14 והורחבה לאורך השנים על ידי שושלות פיאודליות שונות, עד שקיבלה את צורתה הסופית ב-1867.
אחר הצהריים המשכנו להירושימה, מרחק שעה בקו המהיר מהימג'י. 65 שנה לאחר שהאמריקאים מחקו כמעט כל זכר מהעיר באקורד הסיום של מלחמת העולם השנייה, מהווה העיר מוקד תיירות שבלבו פארק השלום ומוזיאון השלום. הפארק נבנה בשנות ה-60 סביב מוקד הפיצוץ העצום ב-1945. האטרקציה המרכזית היא שלדו ההרוס של אולם הכנסים, שהוא המבנה היחיד ששרד מאותה עת והמכונה כיום "כיפת פצצת האטום" (bomb dome-a). תמונות רבות וסרטונים במוזיאון השלום מתארים את המראות הקשים שליוו את ההתפוצצות ב-08:15 בבוקרו של ה-6 באוגוסט.
בניגוד מוחלט לתחושת העצב באזור האסון, אזור הבילויים של העיר, נגרקאווה, שוקק חיים בלילה. הירושימה היא גם נקודת מוצא לאי מיאג'ימה, אחד המקומות היפים לאורך החוף היפני. אל האי הקדוש - שאסור להיוולד בו או למות על אדמתו ואסור לכרות בו עצים בשל קדושתו - מגיעים בשיט מעבורת קצר. בילינו בו שש שעות בסיורים רגליים לאורך אתרים שונים באי הפסטורלי, בתצפיות מרהיבות ובטיפוס מאתגר של 2.5 ק"מ עד לפסגת הר מיסן, המתנשא לגובה 530 מטר מעל פני הים. לאורך המסלול ליוו אותנו עופרים צעירים וידידותיים לאורחים. מי שאינו מעוניין להזיע או שזמנו קצר, יכול להגיע לפסגת ההר באמצעות רכבל.
עיר הקיסרים
התחנה הבאה היתה קיוטו, לשעבר עיר הבירה הקיסרית העתיקה של יפן. הגענו אליה אחרי נסיעה של שעה וחצי ברכבת לאוסאקה ומשם עוד כחצי שעה לקיוטו. לעיר יש אופי מיוחד, וניכר בה האופן שבו נשתמרה התרבות המסורתית היפנית. היא מציעה מגוון אתרים ואטרקציות. ברוב האזורים נעים לשוטט ברגל ולהתרשם מהחיים ומההרגלים של המקומיים, לצד מקדשים רבים. כבר בתחנת הרכבת הראשית מתגלה פסטיבל שלם של מתחמי קניות וחנויות כלבו, בתי קפה, דוכני אוכל ומסעדות.
בין המקומות המעניינים בעיר אפשר למצוא את ארמון הקיסר, השוכן בתוך פארק רחב ידיים שנטועים בו 50 אלף עצים ושטחו יותר משני קמ"ר; ואת שביל הפילוסופים, שנמצא לא הרחק מאוניברסיטת קיוטו במזרח העיר. אורכו 1.5 ק"מ, הוא עובר במקביל לתעלת מים למרגלות ההרים וההליכה בו פסטורלית לצד בתי קפה, גלריות ומקדשים שונים. לא כדאי לפספס את הרובע גיון במזרח העיר, המהווה מוקד משיכה לאנשי עסקים ולגברים יפנים הבאים לבלות עם גיישות בבתי תה המסורתיים.
רחוב שיז'ו, המשתרע ממזרח למערב קיוטו, הוא רחוב עצום של קניות, מסעדות, בתי כלבו ובתי קפה. בסמוך לו מצפון, באזור נישיקי, כדאי לשוטט בשוק אוכל מרהיב שבו מציגים כל סחורה שאפשר להעלות על הדעת - דגים בצורות שונות, ממתקים, פירות, ירקות, חמוצים מיוחדים ובשרים.
מקיוטו נסענו לטיול בן יום לעיר נארה, מרחק של 45 דקות נסיעה ברכבת. נארה, שהיתה עיר הבירה הראשונה של יפן, היא עיירה קטנה ודי ממוסחרת שהאטרקציה המרכזית שבה היא מקדש טודאי ג'י, שבו פסל בודהה בגובה 16 מטר שנבנה במאה השמינית. המקדש ממוקם בתוך פארק גדול שבו מרוכזים מרבית המקדשים של העיר. בין ההמונים מסתובבים באופן חופשי כמה מאות איילים, הנחשבים לשליחי האל.
בצער רב עזבנו את קיוטו והמשכנו לתחנה הבאה: טקיאמה. זוהי עיירה חמודה ונעימה שבה כ-100 אלף תושבים בלבד, המהווה מוקד תיירות ושוכנת בלב אזור הררי המוכר כאלפים היפניים. הגישה לטקיאמה קצת מסורבלת, אבל הנופים שרואים מחלון הרכבת מחפים על כך. צריך לנסוע כשעה ברכבת עד נגויה, ומשם להחליף רכבת ולנסוע עוד כשעתיים וחצי.
כבר כשיוצאים מתחנת הרכבת, רואים שלל בובות אדומות חסרות פנים שהן סמל העיירה. השם שלהן הוא בובות sarubobo (ילד-קוף) ולפי המסורת הן מביאות מזל טוב למי שמחזיק אותן. בטקיאמה מתקיים פסטיבל פעמיים בשנה, באפריל ובאוקטובר, אבל גם בימים רגילים זאת עיר שיש לה מה להציע לתייר. מרכז העיר מאופיין בכמה רחובות בלבד, העמוסים בחנויות קטנות שמציגות את תוצרת עבודות העץ שבהן מתמחים באזור, במבשלות סאקה (יין אורז), במקדשים קטנים, בדוכני אוכל שבהם סימן ההיכר של האזור - לחמניות ממולאות בשר בקר - ובמוזיאונים שונים.
כבר ב-17:30 מתחילה העיר להירדם, וזה הזמן לנוח קצת ולחזור לארוחת ערב באחת משפע המסעדות - ברמות מחיר שונות - שמציעות את בשר הבקר המיוחד לאזור, הידה ביף (hida beef).
מלבד מרכז טקיאמה והשווקים השונים שיש בו לאורך השבוע, האיזור מציע חוויה אותנטית בכפר הפולקלור הידה, המרוחק כשני ק"מ ממרכז העיר. בכפר מוצגים מבני עץ של בתים שונים שהועברו אליו מכפרים שונים בסביבה, המשמשים כעדות חיה וכמוזיאון לסגנון הבנייה, האדריכלות ואורח החיים של תושבי האזור ההררי - שנדרשו להתאים את ביתם לאקלים הקר ולשלגים שמאפיינים את האזור הדל בתוצרת חקלאית.
סיפור טוקיו
אחרי טקיאמה הגענו לתחנה הסופית בטיול: טוקיו. גם הפעם מדובר בנסיעה ארוכה באופן יחסי מפני שאין רכבת ישירה - שעתיים וחצי ברכבת עד נגויה ומשם עוד כשעתיים עד טוקיו.
עיר הבירה של יפן היא המרכז הכלכלי והתרבותי שלה. בטוקיו חיים 12 מיליון תושבים - בערך פי 1.5 מכל תושבי ישראל. שיריינו לעצמנו כמעט שבוע, שבמהלכו יצאנו לגיחה של יום לעיר האקונה.
טוקיו מציעה חוויה של קניות ובילויים עם רבעים עמוסים גורדי שחקים, יפנים ושפע של חנויות ומסעדות מכל הסוגים ורמות המחירים. יש רחובות, כמו אלה שברובע האראג'וקו התוסס, שנראים כמו רחובות במנהטן או בפאריס, עם חנויות מערביות כמו "21 forever", טופ שופ ו-h&m, עם שדרה של מעצבים אמריקאים ופאריסאים, סטארבקס ומקדונלד'ס. באופן כללי, הציביון של טוקיו יפני פחות מזה של ערים אחרות שביקרנו בהן. בדיעבד, היינו מאריכים קצת את השהות בקיוטו על חשבון טוקיו.
מקומות נחמדים לטיולים בטוקיו (רשימה חלקית) הם רובע היוקרה גינזה, שבו אפשר למצוא שלל חנויות מעצבים ומסעדות; רובע האופנה ההומה שיבויה; רובע שינג'וקו ורובע האראג'וקו. ליד תחנת הרכבת של פארק ueno יש שוק ססגוני שנחמד לטייל בו. מי שלא חושש מהשכמה מוקדמת, כדאי שילך בחמש בבוקר לשוק הדגים צוקיג'י, לצפות במכירה הפומבית של דגי טונה ענקיים ולאכול סשימי טרי.
אחרי כמעט שלושה שבועות של התפעלות ממערכת הרכבות המהירה ומהנוחות שבטיול ביפן ושל הרבה מאכלי אורז, אטריות, תה ירוק, סושי, נופים עירוניים וכפריים, מקדשים ופסלים, כאבים בשרירים מרוב הליכה וקצת קניות, הגענו ביום האחרון לשדה התעופה נאריטה שליד טוקיו. שתינו סאקה בפעם האחרונה, חייכנו כשעברנו בדרך למטוס ליד מקלחות בתשלום - וקנינו ממתק יפני מסורתי, מאורז כמובן, כדי שהטעם של יפן יישאר עמנו עוד כמה שעות.
יומן מסע
סכין בחריטה אישית
המלצות לביקור ביפן
tokyu hands היא רשת של חנויות ענק בנות שבע-שמונה קומות, בעלת כמה סניפים בטוקיו. היא מציעה כל מה שאפשר לדמיין לבית, למשרד, לעבודות יד ולטיולים.
בשוק האוכל של כלבו isetan שסניפיו פזורים בקיוטו ובערים אחרות, כמו גם בבתי כלבו נוספים - אפשר להתרשם וליהנות ממגוון של מאכלים צבעוניים וטריים מכל הסוגים ולהרכיב ארוחה יפנית טובה ומשביעה תמורת כ-20 דולר לזוג. פלאפל גרדן היא מסעדה שמתגאה בהיותה ישראלית, בעלת סניפים בנארה ובקיוטו. מי שמתגעגע לאוכל ישראלי יכול לאכול שם פלאפל, או שווארמה עם סלט, תמורת כ-25 דולר לזוג falafelgarden.com.
בשוק האוכל המקורה והמרהיב באזור נישיקי שבקיוטו (nishiki food market) שוכנת חנות סכינים ותיקה בשם aritsugu, המפורסמת באיכות הסכינים שבה. אם תרכשו סכין איכותית, תוכלו לקבל עליה חריטה אישית. כדי ליהנות במלואה מהחוויה היפנית, מומלץ לישון לפחות לילה אחד בבית הארחה יפני מסורתי, ריוקאן (ryokan).
מלונות עסקים יעלו כ-150-100 דולר ללילה. למי שמעוניין להתפנק ומוכן להוציא קצת יותר, מומלץ לישון בטוקיו במלון sunroute plaza, שנמצא מרחק כמה דקות הליכה מתחנת הרכבת שינג'וקו (ה"טיימס סקוור" של טוקיו) ומחירו כ-180 דולר ללילה.
פרות מיפן ששומעות מוצרט ו-3,500 שקל לק"ג בקר - תיירות קולינארית בארץ השמש העולה
אפרת נוימן
1.7.2010 / 17:24