>> "אפשר להגיד שאני צריכה קבוצת תמיכה בסגנון אלכוהוליסטים אנונימיים", אומרת מור נועמה, בת 36 העוסקת בתחום השירות - ומכורה כבדה. מושא ההתמכרות שלה אינו אלכוהול או הימורים, גם לא שוקולד ואפילו לא עבודה. נועמה מכורה לאתר שירותי "קח-תן" פעיל למדי ברשת: אתר אגורה הישראלי.
אגורה (agora.co.il), שנוסד לפני ארבע שנים, מציע למשתמשים לפרסם חפצים למסירה או לקבל מידע על פריטים שגולשים אחרים הציעו למסירה - והכל חינם אין כסף. מלבד רהיטים, כלי מטבח, מוצרי אלקטרוניקה, בגדים, בעלי חיים, ספרים ומוסיקה, אפשר להציע דרכו שירותים בחינם כמו עיסוי, ייעוץ, טיפול ברכב, הובלה וטרמפים, וכן התנדבות בעמותות, חפצים למחזור ואירוח לחגים.
האפשרות לקבל פריטים בחינם ולמסור פריטים אחרים גרמה לכמה משתמשים להתמכר. הסלון בדירתה של נועמה ברחובות מרוהט כמעט עד אחרון הפריטים בחפצים שאספה מאנשים טובים שלא היו זקוקים להם עוד: ספת עור, טלוויזיה, כיסא נדנדה, תמונת קיר ושולחן. פריטים אחרים שמעטרים פינות שונות בביתה הם מזוודת פיקניק מהודרת, מיקרוגל, ארונות, מיטה זוגית, ציוד למחשב - מקלדת, עכבר ומסך דק, נברשות שונות שאותן היא מעוניינת למסור הלאה, ומוצרים לחתולים שלה. גם הבגדים שלבשה עבור הצילום הגיעו מאותו אתר.
"כל הדירה שלי מאגורה - חוץ מהמקרר", אומרת נועמה תוך שהיא מציגה את השלל שאספה. המקרר, לדעתה, חייב להיות חדש. גם נעליים לא היתה אוספת - עניין של אמונה תפלה.
לא פעם אספה חפץ ואז גילתה שבעצם אין לה צורך בו, או שאינו מתאים לבית - ומסרה למשתמש הבא. המיקרוגל הנוכחי, למשל, הוא השלישי שאספה מהאתר. לדבריה, היא כבר אינה זקוקה לריהוט, אך מחפשת כל הזמן לשדרג את הקיים. האתר נהפך למשמעותי בחייה לאחר שעזבה את דירתה הקודמת והזדקקה לריהוט חדש, ובמקום לקנות היא יצרה קשר עם אנשים שביקשו להעביר את מרכולתם לבעלים חדשים. שלא כמו שאולי מקובל לחשוב, האיסוף אינו מעיד על סטנדרטים נמוכים: על רבים מהרהיטים אי אפשר לנחש כי הגיעו מיד שנייה ובחינם.
נועמה גם מצטיינת במסירת פריטים. במאי האחרון היא מסרה 43 חפצים באמצעות האתר, והיא ממוקמת שנייה ברשימת המצטיינים החודשית. רשימה זו אינה זרה לה: היא מדורגת בה כבר שלושה חודשים ברצף, ובעבר נכנסה אליה לסירוגין - ועמדה אפילו בראשה.
לדברי נועמה, הביטוי הברור ביותר להתמכרות שלה הוא העובדה שכשהיא קמה מהמיטה בבוקר, הפעולה הראשונה שלה היא "להקפיץ" את המודעות שלה, כדי שהגולשים יידעו שהחפצים שהיא מוסרת עדיין רלוונטיים. שטיפת הפנים יכולה לחכות.
יש גם פלייסטיישן
נועמה לא לבד. "לפעמים אני שואל את עצמי אם אני באמת צריך את זה", אומר יהודה יזרעאלי, בן 50, יועץ לצרכנות וכלכלה למשפחה, המתגורר ביישוב נופית שבגליל. "זה בא בחינם, אז למה שלא ניקח?", הוא חותם את ההתלבטות. לדבריו, "זה מאפשר לי להשיג דברים שמסיבה כלכלית אין סיבה לקנות אותם, כמו טלוויזיה בפאטיו, שלא הייתי קונה ולא משנה כמה כסף היה לי. באגורה זה בא על חשבון מישהו שבחר להעביר הלאה כי לא היה לו מה לעשות אתה".
גורם אחד להצטרפותו לשורות המוסרים והלוקחים הוא הצורך לחסוך בעלויות - במקרה שלו, עקב הקמת עסק, תהליך שבו הוא עוסק בשנה האחרונה. "הייתי צריך מדפסת עם סורק. את זו שברשותי מצאתי ביישוב ליד - מדפסת לייזר שעובדת עד היום. כשאספתי אותה, המוסר אמר לי שהדיו כמעט גמור. היא הדפיסה 1,500 עמודים עד שנדרשתי להחליף את הדיו".
לצד זאת, מה שמחבר אותו לאתר ולחילופי פריטים הוא הנוסטלגיה. "יש לנו תקליטים של ההורים שניסיתי להמיר למדיום דיגיטלי. עכשיו אני מחפש פטיפון. לא אקח כל דבר נוסטלגי, אני לא אספן כפייתי". מצלמה פילם ישנה הוא כבר קיבל לידיו.
"אנשים מפרסמים באתר הכל - החל ממשולש לכיור וכלה בתכולת בית. ברמה האישית לא אקח דברים שקשורים להיגיינה", אומר יזרעאלי. הוא אסף דרך האתר פלייסטיישן לבנו וכן שני מכשירי טלוויזיה. "היו שלושה חודשים שהאתר פשוט הוצף בטלוויזיות", הוא מספר. באחרונה מסר שישה שקים של בגדים. לפני שפירסם באתר התקשה למצוא מישהו שיסכים לאסוף אותם, אבל באגורה זה "נחטף" בתוך 24 שעות. "פעם היו אומרים 'זה לא שווה גרוש'. פריט שאין לי שימוש בו יעניין אחרים".
"למסירה: חמותי"
כ-16 אלף גולשים ייחודיים מבקרים מדי יום באגורה, אומר המייסד צור טאוב, 30. את האתר הוא הקים ב-2006 עם ירון בן-עמי. מספר הגולשים הייחודיים בחודש מגיע ל-450 אלף.
מנהלי האתר, שעובדים עליו מהבית, מתייחסים אליו כאל עסק שתפקידו לייצר רווחים מפרסומות, אך "המטרה החברתית באה לפני העסקית". בנוסף לאגורה, פועל ברשת הישראלית האתר אלטעזאכן (altezahen.co.il), שמציע שירות דומה, אך המודעות בו מתעדכנות בתדירות נמוכה יותר, וכמה מהקטגוריות בו לא התעדכנו כלל השנה.
כיום עובדים שני מנהלי אגורה על הרחבת האתר לסלולר, אך טאוב מסרב להרחיב בעניין. טאוב מתמקד כעת בניהול האתר, ובמקביל למד מינהל עסקים והשלים תואר שני בתקשורת חברתית. המודל העסקי של אגורה מבוסס על פרסומות, לדבריו. "רק 50% מההצעות לפרסום שאנחנו מקבלים עולות לאתר". הסיבה לכך היא אמנת הפרסום של האתר (ראו מסגרת).
"אנחנו רוצים לשנות את התרבות של להוריד חפצים לרחוב, כי שם אתה לא יודע אם זה יגיע לאדם שצריך אותם באמת", אומר טאוב. "באמצעות המאגר, יש סיכוי גדול יותר שנזקקים יגיעו אליהם".
עם זאת, טאוב אינו שולל את הרעיון של מכירה ורכישה של חפצי יד שנייה: "זה נהדר. ככה גם האנשים שמוכרים את הדברים מרוויחים כסף. הנישה הזאת כבר מפותחת בישראל. אנחנו לא מתחרים ביד שנייה - יצרנו נישה חדשה שלא קיימת, ואנשים מוסרים אצלנו חפצים שאין להשיג או שלא שווה להם למכור. אם אתה יכול למכור ולהשיג כסף תמורת הפריט, תעשה את זה".
כעת מחפשים מנהלי האתר גופים גדולים "בעלי אוריינטציה חברתית או סביבתית" למתן חסויות, אך טאוב מתעקש כי אינו מחפש משקיעים. "חשוב לנו לשמור על השליטה וההכוונה האישית. משקיע היה לוקח את העסק יותר לכיוון העסקי, בעוד שלנו חשוב יותר הכיוון החברתי".
המנגנון של האתר עובד כך שאין הכרח למסור חפצים כדי לקחת. ואולם מערכת האתר מאפשרת לגולש האקראי ליצור קשר עם מפרסם מודעה למסירה רק 24 שעות לאחר שהמודעה עלתה - אלא אם כן הגולש פירסם גם הוא חפץ למסירה בחודשים האחרונים.
טאוב מודה כי המנגון הזה מעודד העלאה של מודעות סרק רבות. "היו אנשים שהתבדחו וכתבו 'מבקש למסור את חמותי', או 'מעוניין לתת שלוק של פחית קולה'. כתבנו להם שזה שיעשע אותנו, אבל אנחנו לא יכולים לפרסם דבר כזה. אחרים השתמשו בזה כדי לקדם את העסק שלהם".
לדבריו, מסייעת להם עובדת בהתנדבות, שעוברת על המודעות במסירות כבר שלוש או ארבע שנים. בנוסף, מועסק באתר עובד במשרה חלקית. "אנחנו לא מאשרים אוטומטית כל מודעה - המתנדבת מקדישה כמה שעות ביום כדי לשמור שהאתר יהיה איכותי. אנשים גם מדווחים לנו על מודעות סרק ואנחנו מסירים אותן".
פחות אשפה
"אשת אגורה" אחרת היא אלה זוהר, בת 35 מכפר יונה, העובדת עם נפגעי נפש. זוהר אמנם מפיצה את בשורת האתר בעבודה ובין חבריה, אבל לדבריה, היא "לא דתייה אדוקה", אף שהיא כן מתחברת לאידיאולוגיה ואימצה את האתר לחיקה.
יש לה גם אבחנה מעניינת: "דווקא אנשים נזקקים לא מגיעים לאגורה. הם לא מחפשים באינטרנט - הם מתביישים מדי". לדוגמה, היא מספרת כי ביקשה פעם להעביר חפצים שמצאה באתר לאשה נזקקת שהכירה, אך זו לא היתה מוכנה לקבל אותם. "זה הגיע למצב שכשהמובילים הגיעו היא רצתה לתת להם כסף", היא אומרת.
בין הפריטים שאספה זוהר באמצעות האתר היו, למשל, בלוני גז "שהשווי שלהם היה כ-800 שקל. הוצאתי את הכסף על דברים אחרים. אין שום סיבה לקנות חדש. זה עניין של בחירה שלא לקחת חלק בתרבות הצריכה המטורפת שיש כיום, ושאם אפשר לא לקנות, לא לזרוק ולא להעביר עוד אשפה לעולם הזה - עדיף".
לא רק חפצים אפשר למצוא באתר, אלא גם בני אדם. נועמה מתארת את אגורה כרשת חברתית, שדרכה אפשר להכיר אנשים חדשים. לפני שהיא מפרסמת מודעה, היא עושה סבב טלפוני ופונה לאנשים שכבר ביקרו אצלה והיא מכירה את הטעם האישי שלהם. כיום יש לה כבר עשרה אנשים שנהפכו לחבריה הקרובים לאחר שהכירה אותם דרך האתר. כך יוצרים אספני היד שנייה קשרים ביניהם, עוזרים זה לזה ומקיימים קהילה שמציבה אלטרנטיבה אמיתית לחיי הצריכה של המאה ה-21.
להוריד ספה מהאינטרנט
2.7.2010 / 7:03