>> בדיחה ישנה גורסת כי עדיף להיות עשיר, בריא וצעיר, מאשר זקן, עני וחולה. על משקל הבדיחה הזאת, אפשר לומר כי עדיף פי כמה להיות חברת טבע - חברת היצוא הגדולה, החזקה והמצליחה ביותר בישראל - או שמא כיל, מאשר יצואן קטן, הנאבק על הישרדותו העסקית.
עובדה, לא רק שטבע היא חברה עשירה ומשגשגת, אלא שלטבע (ולצדה עוד ארבע חברות ענק) המדינה גם עוזרת הרבה. הכי הרבה. הרבה יותר מאשר לכל חברה אחרת - על אף שבעליל מכל החברות בישראל, דווקא החברות החזקות כמו טבע זקוקות להכי פחות סיוע מהמדינה.
הכלי המרכזי של המדינה לסייע לחברות יצוא הוא מתן מענקים או הטבות מס במסגרת חוק עידוד השקעות הון. סך ההטבות שמשלמת המדינה ליצואנים, במסגרת החוק, נאמד ב-4-4.5 מיליארד שקל בשנה - סובסידיה ממשלתית גדולה מאוד, שנחלקת אך ורק בין חברות היצוא בישראל.
ב-2008 ערך מינהל הכנסות המדינה בדיקה שבחנה כיצד חולקה הסובסידיה הממשלתית הנדיבה הזו בין היצואנים השונים. הבדיקה העלתה כי הטבת המס המוענקת ליצואנים גדלה ככל שמדובר בחברת יצוא גדולה יותר. כך, שיעור מס החברות ששילמו היצואנים הקטנים ביותר (העשירון הנמוך של חברות היצוא במדגם) ב-2007 היה 14.5%. לעומת זאת, שיעור המס בעשירון העליון של היצואנים (חברות היצוא הגדולות ביותר מבחינת מחזור פעילות) היה 8.5%. כאשר נבדק המאיון העליון של חמש חברות היצוא הגדולות בישראל - טבע, כיל ועוד - שיעור מס החברות ירד ל-7%. משמע, שיעור המס המשולם על ידי חמשת היצואנים הגדולים בישראל היה מחצית שיעור המס ששילמו היצואנים הקטנים.
וזאת רק ההתחלה. מינהל הכנסות המדינה בדק את חלוקת סכום ההטבות - כיצד נחלקו הטבות בסך 4 מיליארד שקל בין חברות היצוא, לפי עשירונים. הבדיקה העלתה כי 0.1% מההטבות זרם לכיסם של היצואנים החלשים (עשירון תחתון), ואילו 57% מההטבות זרמו לכיס המאיון העליון - חמש חברות היצוא הגדולות בישראל. כן, יותר ממחצית מהטבות המס ששולמו במסגרת חוק עידוד השקעות הון זרמו לחמש חברות היצוא הגדולות, החזקות והמבוססות בישראל.
החברות הגדולות טוענות להגנתן כי הנתון הזה הוא תוצאה מתמטית - הן מוכרות יותר ומרוויחות יותר, ולכן הטבת המס להן מסתכמת בהרבה יותר כסף. הן צודקות כמובן, אבל השאלה אם המתמטיקה הזאת היא גזירה משמים ואם לא היה נכון יותר לתחום את הטבות המס בתקרה מרבית לכל חברה - בדיוק כדי להימנע ממצב שהחברות הגדולות והעשירות גורפות את הרוב הגדול של הטבות המס לכיסיהן.
למעשה, הטבות המס שקיבלו חמש החברות החזקות בישראל היו כל כך גדולות, עד שתרומת המס שלהן למדינה התאפסה. משמע, בעוד שאצל היצואנים החלשים (עשירון תחתון) הטבות המס היוו רק 0.1% מתשלומי המסים שלהם למדינה, אצל המאיון העליון שיעור הטבות המס היה זהה בדיוק לסכום המס ששילמו (מס חברות ומס הכנסה משכר העובדים במפעל). על כל שקל מס שחמש החברות הגדולות שילמו למדינה, הן קיבלו ממנה בחזרה שקל כהטבת מס. תרומת המס למדינה, כאמור, התאפסה.
בדיוק כמו הבדיחה הישנה, התמונה שעלתה מחוק עידוד השקעות הון היא של פירמידה הפוכה: ככל שהחברה היתה חזקה ועשירה יותר, כך היא ידעה לנצל את הטבות המס שמציעה המדינה טוב יותר, ולהצליח להפחית את המס שהיא משלמת בשיעור חד יותר. העשירים והחזקים קיבלו הטבות מהמדינה, עד כדי ביטול מוחלט של תרומת המס שלהם למדינה, ואילו היצואנים הקטנים הזקוקים לסיוע כדי להתבסס עסקית - בקושי נהנו מסיוע של המדינה. זוהי מדיניות מיסוי רגרסיבית לחלוטין, כאשר הפעם הרגרסיביות מתרחשת בעולם החברות - ולא בעולם האנשים הפרטיים.
הרגרסיביות של הטבות המס, במסגרת חוק עידוד השקעות הון, היא כה גדולה - עד שהתעוררה השאלה אם ראוי בכלל שהמדינה תוותר על 4-5 מיליארד שקל מכספי המסים שלה, רק כדי לבזבז אותם על סיוע למי שאינו זקוק לסיוע ממנה כלל. את התשובה נותן כעת משרד האוצר, עם השינוי המוצע בחוק עידוד השקעות הון. ראשית, כיל - חברה נוספת במועדון המאיון, לצד טבע - לא תקבל יותר הטבות מס במסגרת החוק, וככל הנראה יש חברה שלישית במועדון הזה ששמה לא נמסר (האם מדובר בחברה ממשלתית גדולה בתחום הביטחוני?) שנופתה החוצה. כלומר, המאיון צומצם.
במקביל, שיעור הטבות המס במסגרת החוק שונה ופושט. במקום מסלולי מס מסובכים שניתן היה להגיע בהם למס חברות של אפס ושרק חברות מתוחכמות - עם יועצי מס מתוחכמים - ידעו לנצל אותם, המדינה מציעה עתה שני מסלולי מס פשוטים וברורים. מס חברות של 8% בפריפריה ומס חברות של 12% במרכז. המשמעות היא שהחברות הגדולות ייאלצו לשלם מעתה מס גבוה יותר, של 8%-12%, וכי לא יהיה להן יתרון של ידע ותחכום בגישה להטבות המס הללו על פני היצואנים החלשים.
לעומת השינויים האלה, החוק החדש המוצע אינו מתמודד עם שני קשיים מרכזיים שעלו בחוק הקיים. האחד, לא נקבעה תקרה של הטבת מס לחברה מסוימת. כלומר, גם בחוק החדש החברות הגדולות בעלות מחזור המכירות הגדול, ימשיכו ליהנות מסכומי הטבת המס הגדולים ביותר.
השני, כלל לא נקבעה תקרה לסכום ההטבות במסגרת חוק עידוד השקעות הון, וכלל לא נשאלה השאלה אם תשלום הטבות של 4-5 מיליארד שקל בשנה לחברות היצוא בלבד הוא שימוש ראוי בכספי המדינה. האם ייתכן שמישהו במדינה חושש לריב עם הלובי של יצואני הענק בישראל?
האם ישראל מפחדת לריב עם היצואנים הגדולים?
מירב ארלוזורוב
5.7.2010 / 7:00