היום אנחנו מתחילים בסדרה של כתבות קצרות שמתמקדות בגרפים מאירי עיניים המופיעים בדו"ח "מצב המדינה - חברה, כלכלה ומדיניות בישראל 2009" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. הגרפים הוכנו על ידי דן בן-דוד, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת תל אביב ומנהל המרכז.
ההצגה הגרפית לא רק מקילה על הבנת הנתונים הבסיסיים כי אם מסייעת להבין בדיוק היכן ניצבת כלכלת ישראל - גם ביחס לעברה וגם ביחס למדינות אחרות בעולם, בניכוש כמה מיתוסים על עוצמתה של הכלכלה המקומית, באיתור האתגרים שעומדים בפניה והדרכים להתמודד איתם.
הנושא הראשון שיוצג יהיה הצמיחה המקומית במבט היסטורי.
עם הקמתה, במאי 1948, היו במדינת ישראל 806 אלף תושבים. תקופה קצרה לאחר מכן המדינה נכנסה לתקופת מחסור גדולה שהצריכה קיצוב תקופת הצנע. במקביל אוכלוסייתה המשיכה לצמוח: עד סוף 1960 אוכלוסיית ישראל כבר מנתה 2.15 מיליון תושבים, מהם כ-970 אלף עולים.
|
בתקופה הזו ישראל ידעה גם מלחמות והיתה קורבן להתקפות אלימות נוספות, אבל הצמיחה הכלכלית לא הוזנחה - ממשלת ישראל ביצעה השקעות גדולות בתשתיות פיזיות ואנושיות, בהן הקמת שבע אוניברסיטאות.
התוצאה היא שבשנים 1950-1972 הצמיחה הישראלית היתה חריגה במהירותה: התוצר לנפש (התוצר המקומי מחולק במספר התושבים) צמח ב-5.5% מדי שנה בממוצע - יותר מפעמיים הצמיחה במדינות המערב באותה עת. הצמיחה היתה כה מהירה עד שבעוד שב-1950 רמת החיים בארה"ב היתה גבוהה מזו שבישראל ב-128%, ב-1973 הפער הזה הצטמצם ל39% בלבד.
אבל, כמו שניתן לראות מהגרף, זו היתה נקודת השבר - החל מאותה נקודה, קצב הצמיחה בתוצר לנפש בישראל ירד בצורה משמעותית. לו הצמיחה של 1950-1972 היתה נמשכת עד היום, ישראל היתה אחת מהמדינות עם רמת החיים הגבוהה ביותר בעולם, אולי הגבוהה מכולן. תוצאה נוספת של האטת הצמיחה היא כמובן הגדלת הפער בין רמת החיים במדינות המערב לבין ישראל.
לתקופה הזו היו כמה מאפיינים: ירידה בקצב הצמיחה של הפריון לעובד, עלייה בשיעור המשפחות מתחת לקו העוני, עלייה באי שוויון בחלוקת ההכנסות והגדלה של תשלומי ההעברה לנפש, כלומר התמיכות הממשלתיות.
יש כמה סיבות לנסיגה הזו, מסביר פרופ' בן-דוד. אחת מהן היא הזנחת התשתיות האנושיות: רמת החינוך היסודי והעל-יסודי הידרדרה והיא נמצאת היום בתחתית העולם המערבי. לא נבנו עוד אוניברסיטאות מחקר ומספר התקנים של הסגל הבכיר באוניברסיטאות הדגל (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב) נמוך יותר היום ממה שהיה לפני 35 שנה בזמן שבטכניון ישנה משרה אחת יותר מאשר ב-1973.
אחרת היא הזנחת התשתית הפיסית - ובמיוחד התשתית התחבורתית. הגענו למצב שבישראל יש רק מחצית כלי הרכב לנפש מה-oecd, אך הצפיפות בכבישים גבוהה פי שלושה.
כשמדינה סובלת מנסיגה ממושכת ברמת החיים, בעוני ובחלוקה השוויונית של הכנסות, אומר פרופ' בן-דוד, זהו מצב שאינו בר-קיימא בטווח הארוך. כל עוד המדינה אינה נוקטת במדיניות שיטתית ומערכתית לצמצום האי שוויון והעוני, הוא אומר, היא תיאלץ לפרוס רשת ביטחון חברתית הולכת וגדלה כדי למנוע מיותר ויותר משפחות ליפול מתחת לקו העוני.
הפרק הבא בסדרה יתמקד בצמיחה בישראל בשנים שחלפו מאז 1973 ובצמיחה ארוכת-הטווח של ארה"ב.
הצמיחה הישראלית - ואיך היא השתבשה
נתן ליפסון
5.7.2010 / 7:55