31 שחיינים אמיצים צלחו את הכנרת ב-9 שעות; היה רטוב

הרעיון עולה:
מי מצטרף לצליחה?



סיפור הצליחה שלי מתחיל לפני שנים רבות. שחייה היא הספורט העיקרי שבו אני עוסק. זה התחיל בנעוריי, כששחיתי בקבוצה ברמת הכובש, הקיבוץ שבו גדלתי. לאחר השירות הצבאי המשכתי לשחות באופן קבוע שלוש-ארבע פעמים בשבוע, בעיקר בבריכה של אוניברסיטת תל אביב. האימון הסטנדרטי שלי נמשך כ-50 דקות, ובו אני גומא כ-3 ק"מ.



שחייה היא ספורט אישי מאוד. בניגוד לפעילויות ספורט אירוביות אחרות, כגון ריצה או רכיבה על אופניים, בשחייה אין כל כך אפשרות לתקשר עם אנשים אחרים. ושלא כמו בריצה וברכיבה, הנוף בבריכה מונוטוני למדי. אולי זו הסיבה לכך שאנשים רבים חושבים ששחייה היא ספורט משעמם.



משעמם? לא לי. כשאני במים אני מקשיב לגוף שלי. בשקט של המים אני יכול לדעת אם הגוף עייף או ערני, מכווץ או משוחרר, כבד או קל, רגוע או לחוץ. אמי ואחיותיי עושות מדיטציה. אני מעדיף לחתור במים. זה מה שמרגיע אותי.



למרות זאת, משהו היה חסר. כמי ששוחה בבריכה סגורה, תמיד קינאתי ברוכבי אופניים וברצים שיכולים לשלב את הספורט שלהם עם האוויר הפתוח. קינאתי בהם גם על היכולת להתנסות באתגרים קצת יותר גדולים, כגון ריצות מרתון ססגוניות או מרתוני רכיבה בנופים עוצרי נשימה. מי שאוהב לצפות בחודשי הקיץ במרוץ כמו טור דה פראנס, יודע על מה אני מדבר.



וכך בעצם נולד החלום והאתגר לחצות את הכנרת לאורך. נוהגים לטפס על סולם מלמטה, ולכן חשבתי שלפני שאני צולח את הכנרת לאורך - רצוי לצלוח אותה לרוחב. נניח, מטבריה לעין גב. סיפור של כ-9 ק"מ.



בשלהי הקיץ שעבר התחלתי לגלגל את הרעיון בין כמה חברים שמדי פעם שוחים אתי בבריכה. הרעיון תפס תאוצה, וכדי לבדוק אם אנחנו מסוגלים להשלים מרחק גדול החלטנו לערוך אימון בים. בסוף נובמבר התייצבנו, חבורה של כמה שחיינים, בחוף גורדון, ושחינו מהמרינה עד לסלע אנדרומדה שבכניסה לנמל יפו. 7.5 ק"מ וקצת פחות משעתיים וחצי. עבורי זו היתה השחייה הראשונה בים. למרות זאת, צליחת הכנרת לרוחב לא התרוממה. בעיה של לוגיסטיקה, חוסר זמן וחוסר חשק להתעסק עם ארגון של משחה כזה.



במהלך האימונים לצליחה הרוחבית הכרתי את גדי כץ, הבעלים והמייסד של חברת טוטאל אימרז'ן ישראל (ti ישראל), שנהפכה בשנתיים האחרונות לבית הספר הגדול בישראל לשחייה. התברר לי שבסוף ספטמבר אירגן כץ מרתון שחייה קטן משלו, שאותו כינה "שלושה ימים בשלושה ימים". המרתון הזה כלל שחייה רצופה של 10 ק"מ, יום אחרי יום, בכנרת, בים התיכון ובים סוף. השתתפו בו 16 שחיינים. כץ הפנה אותי לבלוג שלו, שבו כתב את כל פרטי המסע, ואחרי שוטטות של כמה ימים בבלוג התחלתי להצטרף אליו לאימונים חורפיים בים.



כץ, 41, שחיין חובב ומדריך שחייה בעצמו, חי ונושם שחייה. השחייה במים פתוחים היא חלק מרכזי בהווייתו. "אני מיסיונר של שחייה במים פתוחים", נוהג כץ לומר. "הייתי רוצה ששחיית מים פתוחים תהיה פופולרית בישראל כמו בארה"ב או באוסטרליה. במדינות האלה, בכל סוף שבוע בחודשי הקיץ מתקיים משחה כלשהו בים, באגם או בנהר קרוב. לנו אין אמנם נהרות מכובדים, אבל יש לנו 190 ק"מ של חוף מדהים עם טמפרטורה נוחה לשחייה בכל השנה ואגם גדול של מים מתוקים וחמימים. אין סיבה שלא יקומו בישראל מועדוני מים פתוחים מסודרים לכל אורך החוף. אין סיבה שחובבי שחייה ישראלים לא יוכלו לבחור משחה כלשהו להשתתף בו כמעט בכל שבת".



כמי ששחה תמיד בבריכה, השחייה בים היתה עבורי דבר חדש, מרתק ומלהיב. אני מודה: לא קל להתייצב בבוקר חורפי לשחייה של 3-4 ק"מ בים, שטמפרטורת המים בו יורדת גם ל-17 מעלות ומטה מכך. אבל הקפה ההפוך שאחרי ("תעשה לי אותו חם-חם-חם-רותח"), השמש החורפית הנעימה, האוויר הצלול והים הכחול שנמתח מלוא האופק נותנים הרגשה נהדרת. בעיני, זאת דרך מצוינת להתחיל עוד יום של עמל. וגם שבתות וחגים.



במהלך השחיות החורפיות עם כץ ועם חבריו חובבי הגלים והמלח התרקם הרעיון לצלוח את הכנרת לאורך - מחוף צמח בדרום לחוף אמנון בצפון. התאריך שנקבע היה סמלי - ה-21 ביוני, היום הארוך בשנה. "פעמיים בלק-ג'ק", הכריז אבישי טל, 48, מנכ"ל ti ישראל ביום וטייס אל על בלילה. "21 ק"מ ב-21 ביוני". אז הוא עדיין לא ידע שה-21 ביוני יהיה גם היום החם ביותר בשנה.







מתחילים לתכנן:



בעיות לוגיסטיות



השמועה על צליחת הכנרת לאורך החלה לעשות לה כנפיים בקהילה המצומצמת של שחייני אזור המרכז, אבל מהר מאוד הצטרפו אליה שחיינים ממקומות אחרים. כץ, שלקח על עצמו לרכז ולהפיק את האירוע, פירסם את דבר המשחה בבלוג שלו ובאתר של ti ישראל - ולאט לאט החלה רשימת המשתתפים להיבנות.



מרתון שחייה של 21 ק"מ אינו משימה פשוטה. מדובר באתגר פיסי שיכול להימשך 8-12 שעות. אנשים שניסו לעשות זאת בעבר, כולל ספורטאי סיבולת מנוסים, לא תמיד הצליחו בכך. הקשיים יכולים להיות אישיים - שרירים שנתפסים, כתף כואבת, כושר לקוי, התייבשות וחולשה כללית. הם יכולים להגיע מבחוץ, כשהרוחות המערביות המאפיינות את הכנרת בחודשי הקיץ יוצרות גלים וזרמים שאינם מאפשרים לשחות בה. הכנרת ידעה ים סוער שכזה ב-22 ביוני. למזלנו, אנחנו היינו שם יום קודם לכן.



עניין חשוב אחר במשחה מהסוג הזה הוא הסוגיה הבטיחותית. המשימה מצריכה ליווי של סירה גדולה שאליה יוכלו לעלות כל השחיינים במקרה חירום. הסירה משמשת גם כמסעדה ניידת: המזון הנדרש כולל בעיקר משקאות איזוטוניים המכילים מלחים שהגוף צורך ומאבד במהלך המשחה, וכן ג'לים מרוכזים וחטיפי אנרגיה שמספקים לגוף דלק זמין שנשרף במהירות. מלבד הסירה נדרשו שלושה קיאקים - אחד בחרטום לצורך ניווט, ושניים בצדדים ומאחור כדי לסמן את גבולות הדבוקה.



כץ תיכנן לבצע את המשחה בקצב של 18 דקות לק"מ. הרעיון היה לשחות 50 דקות רצופות ואז לעצור למנוחה של 5 דקות לצורך אכילה ושתייה. באופן הזה, בהנחה שמנווטים נכון, אפשר לגמוא את המרחק בכשבע שעות.



אחרי כמה שבועות של תכנונים חלה תפנית. הכמות הגדולה של המתעניינים באתגר הובילה להקמתה של קבוצה שנייה, אטית יותר, שהיתה אמורה לשחות בקצב של 24 דקות לק"מ. בראש הקבוצה הציב כץ שני טריאתלטים - מור שלזינגר וליאור זך-מאור - שסימנו וי על אתגר איש הברזל (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ו-42 ק"מ ריצה). זך-מאור, פסיכולוג ספורט בהשכלתו, קיבל גם את האחריות על תכנון התזונה במשחה.



כשבועיים לפני המשחה התגבשה הרשימה הסופית, שכללה 31 שחיינים - 12 בקבוצה האטית ו-19 במהירה. כדי שנוכל להשלים את המשחה לפני בוא הרוחות המערביות, הוחלט שנתחיל לשחות בלילה: הקבוצה האטית תזנק ב-1:00, והקבוצה השנייה ב-3:00. תכנון הזמנים נועד להביא את שתי הקבוצות לקו הסיום ביחד.



שחייה בלילה נשמעת רומנטית, אבל היא מוסיפה ממד נוסף לסיבוך הלוגיסטי. כדי לשמור על בטיחות מקסימלית היינו חייבים לשחות בדבוקה אחת צפופה שבה כולם רואים את כולם, והמלווים על הקאייקים והסירות מוודאים שאיש לא מתרחק ולא נותר מאחור. וכמובן, כשמזנקים בשעה כזאת למים לא נותר הרבה זמן לישון.



אימון אחרון:



שינה חטופה על גדות האגם



כשבוע לפני המשחה החלטנו, כץ ואני, לנסוע לכנרת כדי לסגור פינות לוגיסטיות אחרונות עם קפטן מנחם לב מקיבוץ עין גב, שאמור היה ללוות אותנו בסירתו. בדרך לשם עצרנו לאימון קצר של כ-7 ק"מ בכנרת, כדי לחוש את המים לפני הדבר האמיתי.



הפגישה בעין גב היתה לא פשוטה. לכמה רגעים היה נדמה שהצליחה מתבטלת. זה התחיל עם הודעתו של קפטן לב שהוא לא יוכל להצטרף אלינו, בגלל פרויקטים צבאיים שאסור לדבר עליהם. "אבל סידרתי לכם במקומי את האיש הכי מתאים למשימה, ליאור אליהו".



אליהו לא היה איש בשורות: "אתם צריכים אישור משטרתי, וזה יכול לקחת עד שבועיים", אמר לנו מיד. "כרגע אין לכם אישור. הבעיה העיקרית היא השחייה בלילה. אם תרדו מהלילה ותוציאו לדרך רק את הקבוצה המהירה - לא תהיה שום בעיה".



אני חשבתי שזה פתרון סביר, אבל עבור כץ זאת היתה מהלומה קשה. כמיסיונר של שחיית חובבים, הדבר החשוב ביותר עבורו הוא להראות שכל אחד יכול; שצליחת הכנרת לאורך אפשרית גם לברוך קומפנו, 57, ממושב קורנית, שפחות או יותר לימד את עצמו איך לשחות; לסוזי דבוסקין, ספורטאית שנמצאת בעשור השביעי לחייה; ולמור שלזינגר, שעד לפני כשנה עדיין פחדה מהים ושחתה בסגנון חזה גם בתחרויות טריאתלון.



במובנים רבים, הצליחה שתיכנן כץ היתה חלוצית. צליחות עבר נעשו בדרך כלל בקבוצות קטנות של שניים עד שישה אנשים. הגיל הממוצע של השחיינים בשתי הקבוצות שלנו היה גבוה מ-45. מרבית המשתתפים לא היו שחיינים תחרותיים בצעירותם, וגם השחייה במשך שעות רבות בלילה היא דבר שעדיין לא ניסינו. עבור כץ, ויתור על הקבוצה האטית משמעותו ביטול המשחה ודחייתו למועד אחר.



"אני רוצה להראות לכולם שאם גדי כץ 'העגלה' יכול לצלוח את הכנרת לאורך - כנראה שכל אחד יכול", הוא אמר לנו בתדריך המסכם.



בדרך הביתה מעין גב התחיל כץ להפעיל את כל קשריו וקסמיו כדי לקבל את האישור המשטרתי המיוחל. באורח פלא, עם הרבה עזרה מצד קפטן אליהו, העניין הסתדר וכל האישורים ניתנו.



בערבו של ה-20 ביוני נסענו לכנרת לתדרוך נוסף, לסעודה אחרונה ולשינה חטופה. "לאורך הדרך עשינו הרבה שמח וצחוקים", סיפר לאחר מכן זלי גוטר, מנהל מחלקת חברות בנות בבנק פועלים, ששוחה באופן קבוע בבריכת גורדון בתל אביב. "בירידה מכפר תבור נגלתה מולנו הכנרת לכל אורכה. לפתע השתרר שקט במכונית. הבנו איזה אתגר קשה עומד בפנינו. אחר כך שמענו שבמכונית אחרת של החבר'ה מגורדון, שיצאה שעה אחרינו, קרה אותו דבר. גם אצלם השתרר פתאום שקט מתוח בירידה מכפר תבור".



למרות תחושת המתח והדריכות לקראת המשחה הצלחתי להירדם בלילה. אחרי כשעתיים צילצל השעון. זהו - יוצאים לדרך.



שחייה לילית:



חוויה הזויה



ב-3:15, כ-500 מטר מערבית לחוף צמח, מצוידים בצמידים זוהרים על הידיים ובסטיקלייטים מאחורי הראש, נכנסנו למים החמימים. בלי הרבה שהיות התחלנו לחתור. כץ הציב אותי במאסף כדי לשמור על המתקשים ולאותת לקבוצה להאט במידת הצורך. השחייה בלילה נראתה הזויה, על גבול הפסיכדלית. אני זוכר ממנה בעיקר את הסטיקלייטים שהתנדנדו מעלה ומטה וסימנו את ראשיהם של השחיינים האחרים. הזמן עבר מהר, ומקץ 50 דקות עצרנו כמתוכנן להפסקה הראשונה. "זהו, חברים, העצירה הבאה שלנו כבר תהיה באור", הכריז כץ. המרחק שעברנו בחלק הראשון לא היה מעודד - כ-2.5 ק"מ בלבד. אבל ככה זה בלילה, הכל הולך יותר לאט.



בחלק השני החל האור להפציע, ולאט לאט התחלף הנוף מסטיקלייטים מקפצים לראשים של אנשים ולקווי המתאר של ההרים שמסביב לאגם. השמש החלה לעלות וגדות הכנרת - שקודם נראו כמו אוסף של אורות מהבהבים - החלו להתבהר. בשלב הזה עדיין שחינו בדבוקה אחת צפופה, והתקדמנו בקצב של השחיין האטי ביותר. כשעצרנו בפעם השנייה התברר ששוב שחינו פחות מהמתוכנן.



בחלק השלישי השתנתה מעט הטקטיקה של המשחה. קבוצה של שישה-שבעה שחיינים מהירים יותר משכה את הדבוקה קדימה, והשחיינים האטיים נותרו מאחור. הפערים החלו להיפתח. סגירת המרחק והזמן נעשתה באמצעות הפסקות קצרות יותר של השחיינים האטיים יחסית בקבוצה. מאוחר יותר התברר לנו שדינמיקה דומה התפתחה בקבוצה האטית: גם שם המהירים משכו קדימה ואז עצרו וחיכו לשאר הקבוצה.



הקשיים בדרך:



השקיעה לא הגיעה



בתחרויות סיבולת ארוכות, כמו ריצת מרתון, נהוג לדבר על "קיר" או על "חומה", מחסום פיסי ופסיכולוגי שאותו מתקשה הספורטאי לעבור. זה השלב שבו חומצות החלב מתחילות לפשוט על מחזור הדם, והאנרגיה שאגורה בגוף נגמרת. אם בריצה מדברים על "חומה", בשחייה מדברים על "סינק", שקיעה. הגוף שוקע ונדמה שהוא לא מתקדם. במשך כל השחייה חיכיתי ל"סינק" הזה. רציתי לדעת איך מרגישים ומה אעשה כשאגיע אליו.



כמה ימים לפני המשחה דיברתי עם ה', ידידה מקבוצת השחייה בבריכת האוניברסיטה, שדיווחה לי על מכר אחר שלה, שחיין מנוסה ותחרותי לשעבר שניסה גם הוא לצלוח את הכנרת לאורך לפני כמה שנים. "לפי הסיפורים שלו, המשבר מגיע אחרי 12 ק"מ", סיפרה ה'. "עד אז הכל עבר חלק, אבל בחלק האחרון הוא בקושי הצליח להזיז את הידיים. כשהוא גמר את המשחה היו לו התכווצויות קשות, ובדרך הביתה בקושי הצליח לנהוג. לקח לו שבועיים להתאושש".



חיכיתי וחיכיתי - אבל המשבר לא הגיע. מתברר שלא רק עלי הוא פסח. "אחרי כמה שעות היו לי התכווצויות ברגליים, ובאמת היה לי קשה לשחות", אמר לי קומפנו, שנחשב לשחיין האטי ביותר בקבוצה האטית. "אבל אפילו לרגע אחד לא חשבתי להפסיק את המשחה. היה קשה, אבל לא היה לי משבר. קיבלתי הרבה עידוד מהמאסף של הקבוצה שלנו, גדי מזור, וככה המשכתי עוד ועוד".



גם למור שלזינגר היה קשה. "6 ק"מ למשחה, וכתף שמאל שלי, זו שעשתה צרות כבר באיש הברזל, מתחילה לצעוק", היא כתבה לאחר המשחה בפוסט אישי שהתפרסם באתר bonk, המוקדש לספורטאי סיבולת וטריאתלון. "אני מנסה ככל האפשר להוריד עומס מהכתף, אבל הכאבים מתגברים. אני משלבת מדי פעם קטעי חזה וממשיכה. משלב מסוים אני לא יכולה יותר לשחות חתירה בכלל ועוברת לשחיית חזה בלבד.



"זריחה מדהימה משכיחה ממני את הכאבים. אני מתרכזת בלראות את היופי שסביבי, את החיבור המדהים לטבע האינסופי הזה, נהנית מהשקט שבשחייה ומהיופי של תנועות השחיינים שלצדי. אבל אז הכאבים מתגברים ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מכמה שכואב לי.



"אני מאוכזבת. לא כך דימיינתי את המשחה הזה. עוד לא עברנו חצי המרחק, וכבר ברור לי שאני לא הולכת לסיים. לא מסוגלת לעשות את כל המרחק הזה בשחיית חזה. הדמעות מציפות את העיניים, אני מנסה לדחות את הקץ כמה שאפשר. אני מבינה שאת המשחה הזה אני אסיים על הסירה, אבל מנסה רק עוד קצת ועוד קצת".



גם לגוטר, שחיין מנוסה ובעל כושר מצוין, היו רגעים קשים. "הכי קשה היה לי ב-2 הק"מ האחרונים. כשהתחלתי לשחות אחרי העצירה, הרגשתי שאני לא יכול יותר לסובב את הידיים. הן פשוט לא התרוממו יותר. זה היה מאוד קשה. עברתי מדי פעם לשחיית גב רפויה, וככה הצלחתי להגיע עד הסוף. את 2 הק"מ האחרונים, מרחק שאני נוהג לעשות בבריכה ב-32-33 דקות, עשיתי ב-50 דקות".



חוף אמנון באופק:



מתכננים את הפעם הבאה



לכץ היתה מטרה ברורה - להביא את 31 השחיינים מצד אחד לצד שני במקסימום הצלחה ובמקסימום בטיחות. "אני רוצה 100% הצלחה", אמר גם זך-מאור לקבוצה האטית שאותה הוביל. שתי שחייניות בקבוצה של זך-מאור, סוזי דבוסקין ומרים איצקס, התכוונו בעצם לשחות את מחצית המרחק, אבל אחרי 10 ק"מ הן ראו שעדיין נותר בהן כוח והמשיכו הלאה. כך הן המשיכו עוד קצת ועוד קצת, ולבסוף סיימו את המרחק המלא. גם מור שלזינגר הצליחה להתגבר על הכאבים בכתף וסיימה את המשחה בהצלחה.



בקבוצה המהירה גדלו והלכו הפערים בין המהירים לאטיים, והפסקות האוכל לקחו יותר זמן מהמתוכנן. הרעיון לחבר בין שתי הקבוצות ולהגיע ביחד לחוף אמנון לא יצא לפועל, והקבוצה האטית סיימה את המשחה מעט לפני 12:00. כחצי שעה לאחר מכן, תשע שעות ועשר דקות לאחר הכניסה למים בחוף צמח, הגיעה לחוף אמנון גם הדבוקה הראשונה של הקבוצה המהירה.



בסביבות 13:00 התקרב לחוף אחרון הצולחים בקבוצה המהירה - ד"ר איתן פרידמן. פרידמן ליווה במשחה את חברו לבריכת גורדון, יוסי אטינגר, שסבל מקושי רב וחתר חלק ניכר מהמשחה בעזרת יד אחת בלבד. כשפרידמן התקרב לחוף נעמדנו כולנו בשורה אחת ומחאנו לו כפיים לאות כבוד. ולפרידמן באמת מגיע כבוד - הכבוד השמור לישראלי הראשון והיחיד עד כה שצלח את תעלת למאנש, האוורסט של שחייני המים הפתוחים.



מלבד תחושת ההתעלות והסיפוק, הדבר הראשון שהרגשתי כשנחתתי על החוף היה רעב עצום למזון נורמלי שאינו ג'ל או חטיף אנרגיה. אחרי כמה דקות גם הבנתי למה: אחד השחיינים בקבוצה המהירה, עוזי תשובה, מושבניק גזעי ממושב אביחיל, ענד על זרועו שעון דופק. בסוף המשחה הראה השעון שהדופק הממוצע שלו במשחה עמד על 124 פעימות, ושגופו צרך בתשע השעות האחרונות 5,500 קלוריות.



עשיתי חישוב מהיר וגיליתי שבמהלך המשחה צרכתי כ-1,700 קלוריות באמצעות חטיפי האנרגיה השונים. אני אמנם קצת יותר קומפקטי מתשובה, אבל איך שאני לא מסובב את זה - הגוף שלי סבל מגירעון של כ-3,000 קלוריות. והגוף אכן אמר את דברו. ב-48 השעות אחרי המשחה הרגשתי צורך בלתי פוסק לאכול. מהתכווצויות שרירים, לעומת זאת, לא סבלתי כלל, ושלושה ימים אחרי הצליחה שבתי לאימונים סטנדרטיים בבריכה.



כשנכנסנו למכונית כדי לנסוע הביתה, הראה מד החום 47 מעלות. אכן, זה היה היום הארוך ביותר בשנה וגם החם ביותר בה; ועבור 31 אנשים - כנראה גם המהנה והמרגש ביותר.



יומיים לאחר סיום המשחה שלח גדי כץ מייל מסכם לכל המשתתפים: "אחרי ה-21 ביולי 1969, אין דבר שהוא לא אפשרי. אם הצלחנו לשים אדם על הירח, אין סיבה שלא נצליח 'לשנע' 31 אשה ואיש מדרום הכנרת לנקודה הכי צפונית בכנרת. בשחייה. בלילה. ככה ברפוי. וכך היה... סתם כדי שלא יהיה לכם משעמם בראש: טרי לוכלין, מייסד ti בן ה-60, סיים את מרתון טמפה לפני כחודשיים בזמן של 12 ומשהו שעות. 38 ק"מ. בשנה הבאה עושים את הכנרת הלוך חזור. 42 ק"מ. מרתון. אל תשכחו את ה-21 ביולי 1969... מי בקומבינה?"