>> הציבור הישראלי מחזיק בבנקים הישראליים 820 מיליארד שקל. מהם כ-30%, או 244 מיליארד שקל, מופקדים בבנק לאומי. בקרוב מאוד ייכנסו המיליארדים האלה לניסוי מעניין. הם יופקדו בידיים של... בחיי שאין לי מושג.
מאז הקמת הבנקים הישראליים, תמיד היה להם בעל בית. פעם היתה זאת הממשלה, פעם ההסתדרות, ובשנים האחרונות אנשי עסקים פרטיים, שרכשו את השליטה בהם מידי הממשלה.
אף שהבנקאות הישראלית קיימת יותר מ-100 שנה, קשה להגיד שנמצא לה מודל בעלות אופטימלי. לכאורה, המודל המקובל והנכון הוא בעלות פרטית, מאחר ש"הממשלה לא יודעת לנהל עסקים". אבל כשמדובר בבנקים ובגופים הנתונים לרגולציה כבדה - זה לא מדויק.
זה גם לא מדויק במבחן התוצאה. בנק לאומי "הממשלתי" הצליח לעקוף את בנק הפועלים "הפרטי" וליהפך לבנק הגדול בישראל. בנק דיסקונט הופרט לפני חמש שנים ומאז לא חל שום שינוי במעמדו התחרותי. אם היתה לבעלים הפרטיים איזו השפעה עליו, הרי זה רק בחבילות שכר מפנקות למנהלים ולעובדי הבנק.
כל מודל בעלות, בין אם בידי הממשלה ובין אם בידי המגזר הפרטי, עורר בעיות שונות ומשונות. אפשר לקרוא לבנק עסק פרטי, אבל בשורה התחתונה בנק הוא עסק ציבורי לגמרי. הוא מנהל כספי ציבור, מרבית מניותיו נמצאות בידי הציבור, הוא מפוקח על ידי בנק ישראל, וכשהוא מתמוטט - מי שמשלם את מחיר הקריסה שלו הוא רק הציבור. ראינו זאת במשבר המניות הבנקאיות בשנות ה-80 בישראל, וכמובן לפני שנה וחצי במשבר הבנקאות הגלובלי בארה"ב ובאירופה.
ממשלות נוהגות בעניין הבנקים כמו מול אסונות טבע. כשהם מתמוטטים, הן מבינות שמדובר בפגיעה קטלנית שמשבשת את חיי הכלכלה, פוגעת באמון של הציבור והחוסכים ואף יוצרת תסיסה חברתית קשה. לכן, הן שולפות פנקס צ'קים ציבורי ורושמות המחאה לפקודת מערכת הבנקאות כדי להשיב את השקט על כנו.
לא שהשקט שורר כעת בארה"ב ובאירופה. נהפוך הוא. משימת ההצלה של הבנקים שם עלתה במחיר כבד של גירעונות ענק שעמם מתמודדות כיום הממשלות. הבנקים ניצלו, אבל הכלכלות מקרטעות, ונראה שהכרזה סופית על פתרון המשבר שהחל במערכות הבנקאות והתפשט לכלכלות עצמן עדיין רחוק. ייתכן ששאלת הבעלות על בנקים והפיקוח עליהם היא נושא מעיק, כבד ואולי משעמם, אבל היא הנושא הכי מרכזי בכלכלה העולמית בשנתיים האחרונות, וזה יהיה נושא מרכזי גם בשנים הקרובות.
בעל השליטה: אף אחד
הניסיונות שנעשו עד כה להפרטת בנקים בישראל הולידו כמה תוצאות מעניינות. בכל בנק ראינו בעיות אחרות, ואין לדעת אילו בעיות יתעוררו כאשר יושלם תהליך הפיכתו של לאומי מבנק ממשלתי לבנק שנשלט על ידי אף אחד. אף אחד אמרנו? ובכן, כלל לא בטוח שזה אף אחד. יש סבירות גדולה שהשליטה בו תהיה של כמה אנשי עסקים שהם גם לווים גדולים של הבנק, ואת רשימת הסכנות העולות מכך אפשר לנחש לבד.
הנה מה שהיה לנו עד עכשיו בבנקים הישראליים:
בנק הפועלים: בתחילה נראה שהפרטת הבנק היתה חלומה הרטוב של חסידי ההפרטה. את השליטה בבנק רכשה קבוצת משקיעים שכללה שחקנים מקומיים וזרים בראשות תד אריסון, קבוצה עם כיסים עמוקים ועם מערכת טובה של בלמים ואיזונים. תחת הבעלות החדשה הכניס הבנק כמה סטנדרטים חדשים למערכת הבנקאות הישראלית, ובראשם הצבת התשואה על ההון כיעד מרכזי.
זה עבד יפה כמה שנים, אבל אז החלו העניינים להשתבש. בעלי המניות האמריקאים מכרו את חלקם; משפחת דנקנר, שהיתה שותפה בבנק, הסתכסכה והסתבכה כלכלית ומכרה את חלקה בו, ועל כל הנתחים שנמכרו השתלטה שרי אריסון. מאז עבר הבנק כמה וכמה טלטלות עזות של נטישת בכירים, הפסדי השקעות עצומים והדחה של היו"ר הקודם, דני דנקנר, על ידי בנק ישראל תוך כדי התנגדות קשה מצדה של אריסון. המבחן של "בואו נמכור את הבנק לאנשי עסקים שיהיו כתובת למקרה של בעיה", נכשל. בנק ישראל כפה על הבעלים את הדחת היו"ר.
בנק דיסקונט: הבנק הכי פחות יעיל במערכת הבנקאות הופרט ונמכר לקבוצת ברונפמן שראן בתחילת 2005. חמש שנים וחצי חלפו מאז, ואנחנו מתקשים להצביע על איזה שהוא מהפך בבנק. הוא עדיין הבנק הפחות יעיל, ולא הועילו הבעלים הפרטיים כדי לתקן זאת.
אז מה בכל זאת קרה בבנק? המנהלים זכו להסכמי שכר נדיבים, העובדים המשיכו לקבל תוספות שכר אוטומטיות, וזהו בערך. אה, קרה עוד דבר. הבנק נזקק להזרמת הון מבעליו שלא סיפקו את הסחורה, וכך התרסק עוד עיקרון שבו החזיק בנק ישראל במשך שנים - "נמכור את הבנקים לבעלי הון עם כיסים עמוקים למקרה שהבנק יזדקק להזרמת הון". הבנק אכן נזקק בשנה האחרונה להזרמה מבעליו, אבל עד היום הם לא עשו זאת.
בנק מזרחי טפחות: הנה דוגמה לבנק שהפרטתו בכל זאת חוללה בו שינויים, אם כי זה קרה הרבה אחרי שהוא הופרט בתחילת שנות ה-90. משפחת עופר ומוזי ורטהיים רכשו את הבנק מידי המדינה, ואת העשור הראשון להחזקתם בו הם הקדישו למריבות ביניהם, שהביאו לחילופים תכופים של יו"ר הבנק.
עשר שנים חלפו עד שהגיעו לסטטוס קוו שבמרכזו הצבת יו"ר שאינו בנקאי (יעקב פרי), אבל בעל כישורים חברתיים שמצליחים להרגיע את בעלי הבית, ומינוי מנכ"ל אגרסיבי (אלי יונס) ששיודע להזיז עניינים. יונס הוא זה שהצליח למזג את מזרחי עם טפחות, והוא זה שחתום על חבילות השכר המפנקות ביותר במערכת הבנקאות. הוא זה שניצב במרכז הדיון הציבורי על ההתפרעות בשכר המנהלים.
הבנק הבינלאומי: בנק זה היה פרטי מיום היווסדו, והוא תמיד בלט בשונותו בנוף הבנקאות הממשלתית/ מפלגתית ששלטה כאן. הבנק נרכש על ידי צדיק בינו לפני שבע שנים, ומאז הוא קנה שלושה בנקים קטנים נוספים. בינו הוא הבנקאי היחידי מבין בעלי השליטה בבנקאות הישראלית (ניהל בעבר את לאומי) והוא לימד אותנו שבישראל אין טעם לנסות להעביר לקוחות מבנקים אחרים, כי הלקוח הישראלי הוא שבוי של הבנק שלו. דרכו להשיג לקוחות נוספים היתה לקנות בנקים.
כעת עומד בינו באחד המבחנים המרכזיים שלו, כשהוא מנסה לייעל את קבוצת הבנקאות שהקים והדבר עולה במחיר של עימות עם העובדים. בינו הוא בעל הבית והוא נותן גיבוי למאבק שבו הבנק עצמו סגר את שעריו לכמה ימים כדי לא להיכנע לעובדים. עיני כל הבנקים האחרים נשואות אליו. אם יצליח במאבקו, ייתכן שזאת תהיה פריצת דרך בשאלה מי מנהל באמת חלק מהבנקים האחרים.
בנק לאומי: המדינה עשתה טעות קשה כאשר ניסתה להפריט את הבנק בשלבים. היא מכרה חבילת מניות לקבוצת סרברוס גבריאל שהסתבכה במשבר הגלובלי, ולבסוף מצאה עצמה בלי בעלי שליטה חדשים ובלי חבילת מניות מספקת שתאפשר לה למכור את הבנק לאחרים. בקרוב היא תיפטר מיתרת אחזקותיה בבנק (11%), ואז יחל המאבק על השאלה מי שולט בבנק.
בין בעלי מניותיו הגדולים של לאומי נמנים שלמה אליהו, דוד עזריאלי, יצחק תשובה ואלפרד אקירוב. הם יכולים להיות אלה שיקבעו מי ינהל את הבנק. זה יכניס את בנק ישראל לדפוס פעולה חדש וקפדני של בדיקת דירקטורים ואישורם על ידי המפקח על הבנקים, תוך ניסיון תמידי לזהות מי באמת מנהל שם את העניינים, כמה הוא נגוע ואיך מונעים השפעות זרות.
זהו מבחן ראשון שיכול להצליח או להיכשל והוא תלוי בשני דברים: במינוי אנשים ראויים וישרים לדירקטוריון ללא מעורבות אינטרסנטית של לווים גדולים, ובתהליכי סינון ובקרה נוקשים ויעילים מצד הפיקוח על הבנקים. הניסוי הזה ייצא לדרך בסוף החודש כאשר ייבחר יו"ר חדש, ולקראת סוף השנה כאשר המדינה תמכור את יתרת אחזקותיה בבנק.
הניסוי הגדול יוצא לדרך
סמי פרץ
9.7.2010 / 7:16