>> אומרים שמערכת הבריאות הישראלית היא אחת הטובות בעולם, אולי אפילו הטובה ביותר. אז אומרים. לא בטוח שתושבי הפריפריה יסכימו עם האמירה הזו - הם עלולים אפילו לגחך כשישמעו אותה. למעשה, לא נגזים אם נגיד שיש בישראל שתי מערכות בריאות: אחת איכותית, מפותחת ועדכנית השייכת לתושבי המרכז המבוססים; והשנייה ענייה, דלה וחסרה, המיועדת לתושבי הפריפריה, לעולים חדשים, לערבים ולשכבות החלשות.
מתקשים להאמין? יש שפע של נתונים אובייקטיביים שממחישים זאת היטב. לא מדובר רק בתנאי המלונאות של המאושפזים שנראים כאילו לקוחים ממציאות אחרת: אירוח vip באזור המרכז לעומת מחלקות מיושנות עם חדרים צפופים ונטולי שירותים ומקלחת בפריפריה. קחו, למשל, את פריסת מכשירי ה-mri בישראל. נכון להיום, השיעור לנפש של מכשירי mri באזור תל אביב גבוה פי שלושה לעומת הדרום ופי שבעה לעומת הצפון. ב-2008 אישרה הכנסת להוסיף חמישה מכשירי mri תוך מתן עדיפות לפריפריה - אך זה לא קרה עד היום, ותושבי הצפון נאלצים להמשיך להמתין למכשיר mri הנייד שמגיע לאזור מגוריהם בתדירות של אחת לשבוע בערך.
אגב, מכשירים מתקדמים יותר שנהפכו לסטנדרט טיפולי במרכז, כמו pet.ct (שילוב של מיפוי ממוחשב ושל קליטה של חומר רדיואקטיבי מרקמות בלתי תקינות) וליטוטריפטר (המאפשר טיפול באבנים בכליות או בכיס המרה בלי התערבות כירורגית), כלל לא קיימים בצפון ובדרום.
משאב חיוני נוסף שחסר בפריפריה הוא רופאים בכלל ורופאים מומחים בפרט: בעוד רק 58% מהרופאים בדרום הם מומחים, בתל אביב נהנית האוכלוסייה מ-82% של רופאים מומחים מכלל הרופאים. המחסור ברופאים באזורים אלה כה חריף, עד שבחלק מבתי החולים בפריפריה נאלצו לסגור ולאחד מחלקות, מכיוון שלא נמצאו רופאים שיפעילו אותן.
לא פחות חמור מכך - המון אנשים פשוט לא מצליחים לממן את הרפואה הבסיסית שהם אמורים לקבל בחינם. דמי ההשתתפות העצמית הגבוהים לתרופות, לבדיקות ולביקורים אצל רופאים מומחים, שנגבים באופן זהה מעניים ומעשירים, מחולים ומבריאים, גורמים לאנשים רבים מדי לוותר על בדיקות, לבחור בין תרופות למזון, או פשוט לדלל את כמות התרופות שהרופא רשם להם.
למרבה הצער, הפערים בתשתיות ובנגישות לשירותי רפואה לא נשארים על הנייר. הם באים לידי ביטוי בתוצאות בשטח, ובמקרה זה התוצאות בשטח נמדדות בתחלואה, בתוחלת חיים ובאיכות חיים. הנתונים קשים לעיכול, ובכל זאת הנה כמה מהם, על קצה המזלג: יהודים בישראל חיים בממוצע 4.5 שנים יותר מערבים ותושבי הדרום והצפון חיים שנתיים וחצי-שלוש שנים פחות מתושבי ירושלים והמרכז.
בנושא תמותת התינוקות - אחד המדדים הבולטים לאיכות מערכות בריאות - המצב לא מעודד יותר. אף כי ישראל מדורגת במקום גבוה בין מדינות oecd עם שיעור נמוך יחסית של תמותת תינוקות, הפערים בתוך המדינה עצומים: בעוד ברעננה יחס תמותת התינוקות הוא 1.4 ל-1,000 לידות, בג'יסר א-זרקה היחס הוא 15.2 ל-1,000 לידות, כלומר, פי 12. יש עוד הרבה דוגמאות, למשל העובדה שעניים (מקבלי הבטחת הכנסה) חולים בסוכרת בשיעור הגבוה פי חמישה משאר האוכלוסייה, וששליש בלבד מהנשים הערביות עוברות בדיקת ממוגרפיה לעומת מחצית מהנשים היהודיות.
בלי יד מכוונת, בלי יעדים ברורים
בעיית הפערים אינה חדשה בישראל, ואי אפשר להאשים את מערכת הבריאות בהתעלמות ממנה. בשנים האחרונות היו כמה יוזמות חשובות לצמצום הפערים: בקופות החולים כללית ומכבי, למשל, מופעלות תוכניות שמניבות תוצאות יפות בשטח; ההסתדרות הרפואית ועמותת רופאים לזכויות אדם מתריעות על הבעיה כבר שנים; אינספור כנסים וניירות עמדה ופקו בנושא; ובאחרונה החליטו משרדי האוצר והבריאות לתמרץ את הקופות ולשלם להן יותר עבור מבוטחים מהפריפריה, במטרה לשפר את השירותים שם.
הכל טוב ויפה, אך מדובר בפעולות מקומיות, עצמאיות ולא מאורגנות - ללא יד מכוונת או יעדים ברורים. בינתיים, הפערים מאיימים לפגוע לא רק בבריאותם של אנשים בודדים, אלא ברקמה החברתית ובערכים שעליהם מושתתת ישראל, כמו צדק, שוויון וערבות הדדית.
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות, ואפילו לא צריך להמציא את הגלגל. בעיית הפערים אינה ייחודית לישראל וניתן ללמוד מניסיונם של אחרים. מדינות רבות כמו בריטניה, קנדה והולנד מפעילות תוכניות לאומיות בתחום, בהצלחה רבה שנמדדת בשנות חיים. חמישה ארגונים שמכירים מקרוב את הפערים בתחום - מרכז אדוה, רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, טנא בריאות ואגודת הגליל - ניסו באחרונה לאתגר את המערכת, ובנייר עמדה שפירסמו דרשו לקבוע יעדים כמותיים לצמצומם. הם דורשים להכיר בפערים כבעיה לאומית ולקדם תוכנית לטיפול בה.
כעת נראה כי האסימון מתחיל ליפול, גם בכנסת. בתוך שבוע התקיימו שם שלושה דיונים בוועדות שונות - כולם בנושא הפערים, כולם בהשתתפות בכירי מערכת הבריאות ומכולם יצאה הקריאה: לגבש תוכנית לאומית לצמצום הפערים שמאיימים להרוס את החברה. האתגר העומד בפני חברי הכנסת, שהתחרו מי מתקומם יותר על הפערים, הוא להפוך את ההצהרות למעשים. רק תוכנית לאומית עם תקציב נפרד, ניהול מרכזי ושיתוף פעולה בין משרדי הממשלה תצליח להביא לשינוי העמוק הדרוש במציאות הבלתי נתפשת שאליה הידרדרה מערכת הבריאות הישראלית.
מדינה אחת שתי מערכות בריאות
מאת רוני לינדר-גנץ
9.7.2010 / 7:16