כושר העמידה שגילה בשבוע שעבר ראש הממשלה, מול תנועת המחאה העממית לשחרור גלעד שליט, היה משב רוח מרענן. לראשונה זה זמן רב גילה נתניהו נכונות לשלם מחיר פוליטי ומחיר בפופולריות שלו עבור עקרונות שהוא מאמין בהם. הפעם האחרונה שבה גילה נתניהו עמידה כזו על עקרונותיו היתה ב-2003, כאשר התעקש, באמצע המיתון הכבד ביותר אי פעם, לקצץ בקצבאות הילדים.
זה היה מהלך שנוי במחלוקת, שהביא להטחת ביקורת ציבורית נוקבת בנתניהו ולביסוס דמותו כאיש ימין כלכלי קיצוני, חסר לב ורגש. זה היה גם מהלך ציבורי אמיץ מאין כמוהו, שאפשר לישראל לצאת מחוזקת מהמיתון, ובעיקר הניע בפעם הראשונה תהליכים של יציאת החרדים לשוק העבודה. כל השינויים לטובה בחברה החרדית בימים אלה הם תוצאה החלטת נתניהו מ-2003. בכך, ההחלטה על קיצוץ קצבאות הילדים ב-2003 החזירה את נתניהו למרכז הבמה הפוליטית, קנתה לו כנראה את כיסא ראש הממשלה, ואולי קנתה לו גם כסא על יציע הכבוד של ההיסטוריה.
רק שהכיסא הזה מתנדנד עכשיו. שוב מונחת לפתחו של נתניהו הכרעה היסטורית, ושוב היא מחייבת אותו להחלטות קשות. רק שהפעם ההחלטה תחייב אותו לצאת נגד מוקד הכוח שבזכותו הוא מכהן כראש ממשלה - החרדים. האם נתניהו יצליח שוב לשאת את עיניו להיסטוריה, ולא רק לתום הקדנציה הקרובה?
לזכותו של ראש הממשלה ייאמר, כי במידה רבה הוציאו עבורו את הערמונים מהאש. בג"ץ עשה זאת עבורו, כאשר באיחור אלגנטי של עשר שנים קבע כי קצבת הבטחת הכנסה לחרדים היא לא שוויונית, וכי לא ניתן לחוקק חוק כלשהו שיהפוך אותה לשוויונית. כל שנתניהו צריך לעשות עתה הוא לא להתאמץ לרקוח פטנטים איך לעקוף את ההחלטה הגורפת של בג"ץ. יותר נכון, כל שנתניהו צריך לעשות הוא לסרב להצטרף לכביש עוקף בג"ץ כלשהו שיציעו החרדים - ולהותיר את ההחלטה החשובה הזאת על כנה.
הקביעה של בג"ץ יכולה להיחשב לברורה מאליה: חוק הבטחת הכנסה קבע מפורשות כי לא יהיו זכאים לקבלת הקצבה "תלמיד במוסד להשכלה גבוהה, במוסד ללימודים על-תיכוניים, בישיבה או במוסד תורני". יותר ברור מזה הדברים לא יכלו להיכתב, מה שלא מנע מהמדינה לאשר מדי שנה, מאז 1982, סעיף בחוק התקציב העוקף את חוק הבטחת הכנסה ומאפשר תשלום של קצבת אבטחת הכנסה לאברכים. רק לאברכים. לא לאף תלמיד אחר.
אין כמו אילוצים כלכליים
לפי נתונים שאסף מרכז המחקר של הכנסת, ב-2009 קיבלו 11 אלף אברכים קצבת הבטחת הכנסה - גידול של 283% במספר מקבלי הקצבה מאז 1986. קצבת הבטחת ההכנסה לאברך בחודש היא 1,040 שקל, והתקציב השנתי הכולל של קצבת הבטחת הכנסה לחרדים הוא 132 מיליון שקל.
מדובר ב-132 מיליון שקל המשרתים מטרות ברוכות במיוחד. המטרה הראשונה היא עבירה על החוק - כי הרי חוק הבטחת הכנסה אסר מפורשות על תשלום הקצבה לאברכים. המטרה הנוספת היא הפרת השוויון, כי הרי מדוע דין לומדי תורה שונה מדין הלומדים לתואר ראשון בפיסיקה?
המטרות הנוספות הן ברוכות לא פחות. כך, קבלת הקצבה מותנית בכך שהאברך לומד באופן מלא בכולל. משמע, כדי לקבל את הקצבה נאסר על הגברים החרדים לעבוד. תנאי נוסף הוא שיש לחרדי שלושה ילדים לפחות. כלומר, כדי לקבל את הקצבה, החרדים מתבקשים ללדת כמה שיותר. התנאי השלישי הוא שהכנסת המשפחה כולה מעבודה אינה עולה על 1,200 שקל בחודש - הידד, עכשיו גם על האשה החרדית נאסר לצאת לעבוד, או שמא ניתן לה תמריץ לעבוד באופן לא מדווח כתנאי לקבלת הקצבה.
על כל המטרות הברוכות האלה צריך להוסיף את המטרה הסופית והחשובה מכל - זו שנתניהו כבר שינן היטב ב-2003: אין כמו האילוץ הכלכלי כדי להניע תהליכי שינוי בחברה החרדית, ואין קצבה חשובה יותר מזו של הבטחת הכנסה כדי ליצור אילוצים כלכליים כאלה. חישוב שערכה המועצה הלאומית לכלכלה העלה כי משפחה חרדית עם שישה ילדים, כאשר שני ההורים אינם עובדים, נהנית מהכנסה חודשית של כ-5,000 שקל בחודש. די בכך כדי להסביר מדוע הגברים החרדים מרשים לעצמם לא לעבוד - אין להם צורך כלכלי אמיתי לצאת לעבודה, הם יכולים להסתדר יפה מאוד בלעדיה.
אבל אם מסל ההכנסות המשפחתי הזה תיגרע ההכנסה של 1,040 שקל בחודש, יכול מאוד להיות שהאיזון הכלכלי המאפשר לחרדים להימנע מעבודה - תוך אפשרות לקיים את המשפחה, גם אם בתנאי עוני - יופר. יש סיכוי רב שההשפעה של קיצוץ קצבאות הילדים ב-2003 על יציאת החרדים לעבודה תתברר כאין וכאפס לעומת ההשפעה של קיצוץ קצבאת הבטחת ההכנסה כעת. זוהי הזדמנות היסטורית לשינוי פניה של החברה החרדית ולעידוד השתלבותה בעבודה.
בג"ץ כבר הכריע שכך צריך לקרות. ההיגיון הכלכלי מחייב שכך יקרה. גם דרישות הצדק והמוסר תומכות בכך. כל שצריך זה שנתניהו יגלה עמידות ציבורית, ויוכיח כי פניו אל ההיסטוריה - ולא אל הקדנציה הבאה.