פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האם הממשלה והח"כים יחלישו את החזקים?

      נכון להיום, הפקידים באוצר עדיין מהססים לגבש תוכניות שיפגעו בבטן הרכה של הטייקונים. איתן אבריאל דורש מהם לשאול עצמם עבור מי באמת הם עובדים - עבור הציבור או עבור בעלי ההון?

      שלושה חודשים לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על רצונו לשפר את התחרותיות במשק ולהתמודד עם בעיית הריכוזיות - מי בין הפוליטיקאים והפקידים הבכירים בעד הקטנת הריכוזיות, ומי נגדה?

      רפורמת ריכוזיות, אם תצא לפועל, היא האיום הגדול ביותר על בעלי ההון, בעלי השליטה והמנכ"לים שלהם. אותם מנכ"לים מקבלים שכר גבוה - על חשבון כספי הציבור - כדי לשמור על האינטרסים של בעלי השליטה.

      רפורמה שתפחית את הריכוזיות במשק הישראלי נוגעת ישירות בבסיס קיומם של בעלי ההון כאנשים חזקים ומשפיעים, אנשים שיכולים לחיות ולנהוג באופן שונה משאר האזרחים. העניין נמצא בעצם הגדרת הרפורמה: ברגע שנקודת המוצא של הרפורמה היא שהשפעת הטייקונים על המשק גדולה מדי, והרפורמה אכן תטפל בתופעה, ייהפכו אילי ההון לאזרחים מן המניין, גם אם עשירים. עבור רבים מהם זהו תסריט שאינו מתקבל על הדעת. ההשפעה והשליטה באחרים - ולא העושר הכספי - היא המהות שלהם.

      לאחר שהנושא נבדק והוכח במחקר הכלכלי בארץ ובעולם, אין כיום ספק שעודף הריכוזיות פוגע במשק, בצמיחה, וברמת החיים של האזרחים. אלא שהריכוזיות מאיימת גם על הדמוקרטיה. עודף כוח וריכוזיות בידי מעטים גורם למדיניות כלכלית מסורסת, הממוקדת בעזרה לחזקים, לקיימים ולמסודרים. בישראל של 2010, כמו במדינות אחרות במהלך ההיסטוריה של המאה האחרונה, הוכח שריכוזיות מחלישה את העיתונות, את הרגולציה, את השרים ואת שלטון החוק.

      "גרוע יותר מהדיכוי של התחרות הוא הדיכוי של החופש הכלכלי"

      לואיס ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב במחצית הראשונה של המאה שעברה ומהמשפטנים המוערכים בכל הזמנים, כתב כבר בשנת 1914: "גרוע יותר מהדיכוי של התחרות (על ידי האוליגרכים) הוא הדיכוי של החופש הכלכלי, למעשה של חופש האדם. ההפחדה שהם מייצרים. התלות שיש לאנשי העסקים בקבוצה הזאת. כל יזם ואיש עסקים צריך מימון בנקאי. מתן המימון הבנקאי דורש שיקול דעת על ידי הבנקאים. אבל טהורים וכנים ככל שיהיו הבנקאים, הניסיון מראה ששיקול הדעת שלהם מוטה על ידי הכוח הגדול של תאגידי הנאמנות של הכסף. מי שיתנגד בגלוי לאותם אינטרסים יגלה שהוא לא נחשב לגורם אחראי ובטוח שיכול לקבל מימון בנקאי".

      "כל איש עסקים", כתב ברנדייס, "כל איש מקצוע צריך למכור משהו או לקנות משהו מהחברות שנשלטות או מושפעות על ידי אותם 'לורדים'. לפעמים זה מוצר, לפעמים שירות - ולפעמים הם כלל לא זקוקים לקנות או למכור משהו, אלא פשוט רוצים להתקדם פוליטית וחברתית. לפעמים הם פשוט רוצים שקט ושלווה. אבל הניסיון מראה שזה לא בריא ללכת נגד הקטר, וש'עסקים הם עסקים'".

      ועוד הוא כתב: "מדי פעם אנחנו מוצאים גיבור אדום דם, אמיץ, שאוהב את החופש שלו יותר משהוא אוהב כסף או ביטחון - והוא נלחם על העצמאות שלו ומנצח. פה ושם תמצא גם את הקדוש המעונה שמסרב בשקט, סובל ונדחק. אבל אמריקה, האומה שרוצה את הטוב ביותר במספרים הגדולים ביותר, אמריקה לא יכולה להסתפק בתנאים שמתאימים רק לשלושה סוגים של אנשים: לגיבורים, לקדושים המעונים ולעבדים".

      צריך הרבה אומץ

      אבל גם בלי מחקרים אקדמיים ובלי שימוש בניסיון האמריקאי, רוב האזרחים בישראל יודעים את הדברים. הם מרגישים את זה בכל פעם שעליהם לבצע פעולה מול המונופולים, מול הטייקונים ומול קבוצות הריכוז שלהם. הם מרגישים את זה בכל פעם שהם, או מקורביהם, מחפשים עבודה - וזה כולל גם קוראי עיתונים שנלחמים היום בעד הריכוזיות.

      האם הממשלה, הפקידות הבכירה וחברי הכנסת יעזו להחליש את החזקים? כרגיל: תלוי על מי מדברים, והיכן נמצאים האינטרסים שלו. הפקידים הבכירים היושבים בירושלים ובמשרדי הרגולטורים, למשל, יודעים היטב מהי הריכוזיות. הם יודעים שישנם כעשרה אנשים ששולטים על רוב הג'ובים בסקטור העסקי, עשר משפחות ששולטות בג'ובים שמחכים לרגולטורים. כל אחד מהם ראה כיצד קודמיו, עם סיום הקדנציה הציבורית, עברו לעבוד אצלם ומיד קיבלו חבילות שכר דמיוניות, לעתים של עשרות מיליוני שקלים לשנה, בתוספת כבוד ורמת חיים של מלכים. רבים מהם, אפשר להעריך, תיכננו את הקריירה שלהם בהתאם.

      לכן ברור שאותם פקידים בכירים פוחדים לגעת בנושא. הם פוחדים לפגוע בסיכוי שלהם לעבוד אצל תשובה, עופר, דנקנר ושאר הטייקונים. הם חוששים להיות מזוהים כאלה שפגעו ב"משפחות", ואולי אפילו חוששים לפגוע בכוח של הטייקונים. שכן, ללא ההשפעה הנוכחית, כיצד יוכלו האחרונים לשלם את השכר ששילמו לפקידים הפורשים עד כה? זו גם הסיבה המרכזית לכך שמשרד האוצר נמנע במשך חמש שנים מלגעת בשוק הסלולר, ורק עכשיו הצטרף למשרד התקשורת ולשר משה כחלון.

      כחלון, מתברר, לא מחכה לג'וב. הוא כנראה פוליטיקאי שלא מחפש ג'ובים אצל הטייקונים, לא עבור מקורביו ולא עבור ילדיו, אחרת לא היה מעז להתעמת עם מעסיקים כה חזקים. מתברר שכמו במקרה של כחלון, האינטרס של חלק מהפוליטיקאים הרואים את השירות הציבורי כשליחות לכל החיים, שונה מזה של רבים מהפקידים. כך למשל שר האוצר יובל שטייניץ: הוא נחוש לטפל בריכוזיות. שטייניץ, על פי מעשיו, אינו מהמר כנראה על ג'ובים אצל משפחות האצולה הישראלית. הוא לא חושש מהטייקונים, כפי שלא חשש מהם כאשר החליט להקים ועדה שתבדוק את גובה התמלוגים שהם ישלמו על מאגרי הגז הענקיים שנמצאו בים התיכון.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו גם הוא לא חושש, אחרת לא היה מרים את הריכוזיות כדגל מרכזי למדיניות הכלכלית שלו בשנה הקרובה. גם נגיד בנק ישראל, המפקח על הבנקים, והבכירים בבנק ישראל לא חוששים. הם הוכיחו זאת בפרשת פיטורי דני דנקנר, וכאשר הוסיפו פרק שלם על נזקי הריכוזיות בדו"ח בנק ישראל.

      נכון להיום, הפקידים באוצר ולשכת ראש הממשלה עדיין מהססים. הם מעדיפים ליזום תוכניות של תשתיות, פרויקטים, היי-טק, כל דבר שבו הם מעבירים כסף ציבורי - במכרזים, כמובן - לחזקים של הסקטור העסקי. זה יותר קל, וזה מבטיח לרבים מהם קריירה שנייה בתנאים נוחים מאוד. אבל כדאי שיביטו פעם אחת בראי, אולי היום בבוקר בעת הגילוח היומי, וישאלו את עצמם את השאלות הבאות: אצל מי הם עובדים? עבור הטייקונים? עבור עצמם? או אולי עבור הציבור והאזרחים? הם לא צריכים לענות על השאלות: בתוך כמה חודשים הציבור ממילא ידע את התשובה.