>> בפסק דין ארוך ומנומק קובעת השופטת מיכל אגמון-גונן, כי העתקת תוכן של מודעות דרושים מאתר אינטרנט אחד (nrg מקבוצת מעריב) והצבתו בפורמט שונה באתר אינטרנט אחר (אולג'ובס) אינה מקנה סעד משפטי לאתר שממנו הועתק המידע. מדובר בגלגול אחרון של פרשה שנדונה כבר שנים אחדות בבתי המשפט ואף הגיעה במסגרת הליך ביניים לבית המשפט העליון.
למרות הניצחון של אולג'ובס, אין לראות בהחלטה סוף פסוק ואין להסיק ממנה שתם המאבק בין אתרי המקור לבין האתרים המסתמכים על קצירת מידע. זאת, מאחר שבמובנים רבים פסק הדין לא נסוב כלל על השאלות הקשות באמת שמעלה הנוהג של קצירת מידע (data scraping) באינטרנט. הכוונה לשימוש בכלים טכנולוגיים כדי "לשאוב" מידע מאתר לצורך שימוש בו, בדרך כלל באתר אחר.
השופטת אגמון-גונן חוזרת בהחלטתה על הנימוקים שנקבעו במסגרת ההחלטות בערכאות הקודמות שדנו בפרשה, כולל בית המשפט העליון, ובעיקרם הקביעה שאין ל"מעריב" זכות יוצרים בתוכן המודעות. השופטת מדגישה כי אם למישהו יש זכויות על המידע שבמודעה, זה דווקא למפרסם. מבחינת המפרסם לא נגרם כל נזק בעקבות הפרסום באתר אולג'ובס - להיפך, המודעה זוכה לתפוצה רחבה יותר ללא עלות מבחינתו.
בתוך כך מבטאת השופטת גישה פרשנית מצמצמת להלכת בית המשפט העליון בעניין א.ש.י.ר, שלפיה אפשר להרחיב את שטח פרישתו של הקניין הרוחני מעבר לתחולת חוקי הקניין הרוחני (זכויות יוצרים, מדגמים, סימני מסחר וכו'), במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. לדברי השופטת, אין מקום להחיל את הלכת א.ש.י.ר בתחום זכויות היוצרים, בעיקר לאחר חקיקת חוק חדש ומודרני המשקף את האיזון החקיקתי הראוי.
ואולם, הנוהג של קצירת מידע מעלה שאלות שלא נדונו בהחלטה. ראשית, השופטת דחתה ללא דיון מעמיק טענה של ""מעריב"" שלפיה אולג'ובס מפרה את תנאי השימוש באתר. השופטת הסתמכה שוב על כך שתוכן המודעות אינו מוגן בזכויות יוצרים, אך התעלמה מכך שבמסגרת חוזה יכול אדם להגן גם על זכויות שאינן קנייניות.
מקור האיסור במצב זה הוא חוזי, אך כידוע גם חוזים יש לקיים. המדובר בטיעון שהכריע מקרים דומים רבים שנדונו בארה"ב. הסתמכותה של השופטת בעניין זה על מאמר אקדמי שלפיו מתפתחת בארה"ב "דוקטורינה של ניצול לרעה של דיני זכויות יוצרים", היא הסתמכות על החריג ולא על הכלל.
שנית, תובעים במקרים דומים עלולים לטעון כי קצירת המידע באמצעים טכנולוגיים שונים מהווה חדירה שלא כדין למחשב, או השגת גבול במיטלטלין. טענה זאת מעלה שאלה מעניינת: האם אפשר לחדור שלא כדין למקום שלכאורה פתוח לציבור הרחב? לעתים עושים אתרי המקור שימוש בחסמי כניסה מפני חדירה ממוכנת, כמו סיסמאות בכתב עקלקל שיש להקליד בתיבה מיוחדת (captcha).
שלישית, במקרים דומים עלולה להיות גם פגיעה בפרטיות של נשואי המידע. מי שפירסם למשל את מספר הטלפון שלו באתר 144 של בזק, אינו מסכים בהכרח לפרסום בכל אתר אינטרנט אחר בעולם, למשל דפי זהב. בסוגיית קצירת המידע ברשת טרם נאמרה המילה האחרונה.
-
הכותב הוא מרצה למשפטים במסלול האקדמי - המכללה למינהל
טרם נאמרה המלה האחרונה
עומר טנא
13.7.2010 / 7:02