יחימוביץ', אורבך ואולי יאיר לפיד - עד כמה זה משתלם לעבור מהתקשורת לפוליטיקה

תצלומים: ניר קידר, אמיל סלמן, טס שפלן / ג'יני, אלון רון ויח"צ, אייל טואג ודניאל בר-און



בלי להוציא אגורה



מתמודדים מפלגתיים מהשורה נדרשים תחילה להציג את עצמם בפני הבוחרים כדי שיידעו מיהם בכלל. לשם כך עליהם לשכור יועץ אסטרטגי, להעסיק דובר צמוד, להפיק חוברות ועלונים ולשלחם לבוחרים, לקיים מסיבות עיתונאים ואף להשתמש בגימיקים כמו השתתפות בהפגנות - הכל כדי שהתקשורת תסקר אותם ותציג את פניהם בפני המתפקדים. לעומתם, עיתונאים קופצים מיד לשלב הבא. ההופעות המרובות באמצעי התקשורת מאפשרות להם להציג את עצמם ואת עמדותיהם בפני הציבור בלי להוציא אגורה. כמחוקקים לעתיד, הם חוסכים כך בהוצאות השיווק והפרסום העצמי, ומדובר בחיסכון של ממון רב.



העיתונאי לשעבר והח"כ דניאל בן-סימון (עבודה) מודה: "החשיפה התקשורתית חסכה לי מאות אלפי שקלים בפריימריס של מפלגת העבודה לאיוש הרשימה לכנסת ה-18. בגלל היותי עיתונאי מוכר, לא נזקקתי כמעט לשום הוצאה כדי לפרסם את עצמי בפני מתפקדי המפלגה".



בן-סימון, 56, שימש פרשן פוליטי, מדיני וחברתי ב"הארץ" - והגיש תוכנית שבועית בערוץ הכנסת, "היו ימים", שבה קיים שיחות בארבע עיניים עם אישים שונים. הוא גם היה מרואיין קבוע בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה וברדיו. במאי 2008 החליט להניח את העט, להיפרד מכס המגיש בערוץ הכנסת ולהתמודד בפריימריס כדי להגיע לכורסת עור הצבי במליאה.



בן-סימון חרש את ישראל, אבל בניגוד למתמודדים האחרים והאלמונים במפלגות, שרבים בציבור כלל לא יודעים את שמם, הוא הצליח לנצל את החשיפה הציבורית שלה זכה בעבודתו כעיתונאי כדי להשתדרג ברשימה לכנסת. בן-סימון השתבץ במקום האחרון שהכניסה סיעתו לכנסת הנוכחית.



בן-סימון: "לכל חוגי הבית ואסיפות הבחירות שבהם הופעתי, באו מתפקדי המפלגה כדי לפגוש אותי כעיתונאי יותר מאשר כמועמד לרשימת העבודה לכנסת. עבודתי בתקשורת חסכה לי בעצם שנים ארוכות של חדירה לציבור". לדבריו, "הודות לעיתון 'הארץ' ולערוץ הכנסת, קיבלתי הכי הרבה קולות בקלפיות שהיו בקיבוצים. לא נזקקתי לשום פעולה יוצאת דופן, לא הייתי צריך לקיים מסיבות עיתונאים או להפיק ולשגר חוברת שתציג אותי בפני הבוחרים. מתמודד שבא מהתקשורת מביא עמו מטען של חשיפה שאין לו אח ורע".



נחמן שי, 63, היה דובר צה"ל ושימש כמסביר הלאומי במלחמת המפרץ. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו ברשות השידור. ב-1968 היה כתב ברדיו ובטלוויזיה, ואחר כך כיהן כיו"ר רשות השידור וכיו"ר הרשות השנייה. אשתקד החליט להתמודד לכנסת כחלק ממפלגת קדימה. ח"כ שי מודה כי "החשיפה התקשורתית היא נכס יקר ערך למתמודד, ויש לה ערך כולל בהיבט הכלכלי. מפני שהכירו אותי, אנשים הרגישו נוח אתי ואפשר היה לתרגם את זה למונחים כלכליים. עצם היותי מוכר לציבור הקל על ההתמודדות שלי בפריימריס".



אורי אורבך, 50, קיבל הצעה לאייש את המקום השלישי ברשימת "הבית היהודי" בזכות היותו עיתונאי, ולא היה צריך להתמודד כלל במוסדות המפלגה. אורבך היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות", שידר תוכנית בוקר יומית בגלי צה"ל עם עירית לינור, והיה מנהל המחלקה לגיוון חברתי בזכיינית ערוץ 2, רשת.



גם העיתונאי ניצן הורביץ, 45, לשעבר עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, חסך בהוצאות כשקיבל על מגש של כסף הצעה לקשט את רשימת מרצ. הורביץ אומר כי "קודם הגיעי לכנסת עסקתי בפעילות ציבורית שהגבירה את החשיפה התקשורתית שלי. הייתי פעיל בארגונים לזכויות האזרח, פעיל סביבתי וחבר בארגונים של הקהילה הגאה. ההסתכלות על החשיפה שלה זוכים אנשי התקשורת היא צרה. צריך לזכור שלא רק עיתונאים זוכים בחשיפה תקשורתית אלא גם אלופים בצה"ל, אנשי עסקים ועוד. העובדה שהייתי עיתונאי בהחלט עזרה. ועדיין - האם מפני שמישהו מופיע בטלוויזיה כולם ירוצו להצביע עבורו?"



במקרה של הורוביץ זה עבד: כאיש תקשורת מוכר וכפעיל סביבתי, הוא הוקפץ למקום השלישי ברשימה של מרצ - והשאיר בחוץ את הח"כית לשעבר זהבה גלאון, שהיתה מחוקקת חרוצה ופעלתנית.



אשת תקשורת נוספת שעברה לכנסת, תא"ל במיל' מירי רגב, שימשה כדוברת צה"ל בתקופת מלחמת לבנון השנייה ולכן הופיעה רבות באמצעי התקשורת. בנימין נתניהו ערך מסיבת עיתונאים שבה הציג אותה כרכש החדש של מפלגתו. אלמלא היתה דוברת צה"ל בדימוס, היה עליה לעבוד קשה הרבה יותר ולהוציא הרבה יותר כסף. עלות קמפיין של מתמודד בפריימריס המפלגתיים נאמדת ב-400 אלף שקל, שאותם הוא צריך לממן.



חוק המפלגות קובע תקרת הוצאה מותרת למתמודדים בפריימריס, הנקבעת בהתאם למספר המתפקדים למפלגה. בבחירות האחרונות הגיעה תקרת ההוצאה למתמודד בליכוד, שבו היו כ-99 אלף מתפקדים, ל-405 אלף שקל. בקדימה, עם 80 אלף מתפקדים, נקבעה תקרה של 328,250 שקל - ואילו מתמודד במפלגת העבודה, שלה 60 אלף מתפקדים, קיבל אישור להוציא בפריימריס 292,500 שקל בלבד. כחלק מהוצאות הפריימריס, על המתמודדים לממן הפעלה של מטה בחירות, לשכור משרדים, מחשוב וריהוט, להעסיק דובר, יועצים אסטרטגיים ועוזרים, לשגר למתפקדים חוברת או מכתב על פעילותם, לפרסם שלטי חוצות עם תמונתם, לסייר ברחבי ישראל באסיפות בחירות ובחוגי בית, לשכור מכשירי סלולר לעוזרים, לשלם הוצאות דלק לעוזרים ועוד. ההוצאות האלה מתכווצות אצל עיתונאים, בשל החשיפה התקשורתית הרבה שקיבלו (ראו בראש העמוד).



מימון הפריימריס של המתמודדים במפלגות נעשה מכספו הפרטי של המתמודד או מתרומות. כל מתמודד בפריימריס רשאי לגייס תרומה מיחיד בגובה של עד 10,000 שקל. על המתמודדים נאסר לגייס תרומות מתאגיד, והם מחויבים לדווח למבקר המדינה באופן שוטף על קבלת התרומות. מתמודדים אלמונים מתקשים לא רק להיחשף לציבור, אלא גם לגייס תרומות. ואולם לאנשי התקשורת הקופצים לביצה הפוליטית יתרון אדיר גם באפשרות לגייס תרומות: יש להם נגישות גבוהה לתורמים, המוכנים לפתוח את ארנקם ביד רחבה עבור מתמודד מוכר, סלבריטאי, שגם לנוכח העבר התקשורתי שלו, יש סיכוי שיצליח להתברג לרשימה המפלגתית בכנסת - ואולי אחר כך לא ישכח לעזור למיטיביו.



יודעים איך העסק עובד



לעיתונאים המתמודדים לכנסת יתרון גדול בשיווק עצמי. הם יודעים להציג את עצמם, לכתוב מאמרים, וכן להופיע ברדיו ובטלוויזיה. לא רק זאת: הם מכירים את העורכים הראשיים, את ראשי הדסק בעיתונות ואת עורכי היומנים ברדיו ובטלוויזיה וקל להם לדחוף את עצמם לתקשורת. רגב, לדוגמה, מקושרת לראשי מערכות העיתונים, הטלוויזיה והרדיו מתוקף תפקידה הקודם, דבר שסייע לה בחשיפתה ובפריימריס בליכוד. בכנסת אומרים שלעתים היא פונה ישירות אל העורכים כדי לקדם את ידיעותיה.



"מבחינה כלכלית, לכהן כח"כ אינו עסק רווחי או משתלם. 'טאלנט' בתקשורת העוזב את עבודתו ובא לכנסת - יורד בשכרו", אומר הח"כ והעיתונאי לשעבר אורי אורבך. הח"כים ואנשי התקשורת לשעבר אורבך, הורביץ, בן-סימון, וכן דובר צה"ל לשעבר נחמן שי, ירדו לעתים בשכרם בעשרות אלפי שקלים בחודש משנכנסו לכנסת. רגב מקבלת רק פנסיה חלקית מהצבא, מאחר שהיא מקבלת גם משכורת מהכנסת.



אורבך הרוויח יפה ב"ידיעות אחרונות", בגלי צה"ל וברשת. לפי הערכות, עם היבחרו לכנסת הוא ירד קצת בשכרו: כיום הוא משתכר 33,463 שקל, ובנוסף מקבל מכונית מאזדה 5 צמודה והחזר הוצאות טלפון. "השם של העיתונאי והפופולריות שלו בציבור הם הנכס המרכזי שלו", אומר אורבך. "לעיתונאי בכיר יש מה להפסיד כשהוא נבחר לכנסת, כי אם ייפלט מהמשכן לאחר קדנציה אחת, אף אחד לא מבטיח לו לקבל תפקידים בכירים בתקשורת".



רוב הח"כים נושאים עיניהם לאהדה הציבורית שלה זוכה עמיתתם, העיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ'. יחימוביץ', שהיתה עיתונאית ובעלת טור ב"אולפן שישי" בערוץ 2 ולפני כן כתבת פוליטית ברדיו, גמאה הרבה ק"מ באולפני הרדיו והטלוויזיה.



בבחירות לכנסת שנערכו ב-2006, זכתה לתמיכתו של יו"ר העבודה דאז עמיר פרץ. בקדנציה הנוכחית צולבת יחימוביץ' את הטייקונים שניסו אשתקד לחלוב את המדינה בבקשת סיוע בפירעון האג"ח שלהם - כדוגמת האחים עופר ולב לבייב - וכן הגישה הצעת חוק להגבלה של שכר הבכירים במשק.



יחימוביץ' נחשבת ללוחמת חברתית שמקדמת חקיקה למען העובדים והחלשים. את מושב החורף של הכנסת היא סיימה כמחוקקת מצטיינת שהצליחה להעביר חוקים רבים. רוב העיתונאים שפוזלים לפוליטיקה רוצים להיות פופולריים כמו יחימוביץ', שעקפה בגדול את יתר הח"כים-עיתונאים, המסוקרים קצת פחות: בן-סימון, הורביץ, אורבך, וכן רגב ושי. יחימוביץ' מתכוונת למנף עוד את החשיפה ואת התמיכה הציבורית שלה היא זוכה - ושוקלת להתמודד על ראשות מפלגת העבודה.



לפי הערכות, יחימוביץ' מפסידה כ-40-50 אלף שקל בחודש בגלל הצטרפותה ב-2006 לבית המחוקקים. בחברת החדשות של ערוץ 2 הרוויחה כ-55 אלף שקל. יתר הכנסותיה - מהרצאות, והכנסות מכתיבת שני ספרים שנהפכו לרבי מכר - הסתכמו בכ-30 אלף שקל בחודש.



גם בן-סימון אומר שהפסיד לא מעט כסף. להערכתו, הכנסתו החודשית פחתה בכ-25 אלף שקל. כעיתונאי קיבל משכורת מ"הארץ", תשלומים מערוץ הכנסת עבור תוכניתו, הרבה להרצות במחיר של כ-4,000 שקל להרצאה, וכן שימש כפרשן לעיתונים ולתחנות רדיו וטלוויזיה זרות. לדבריו, שכרו החודשי הכולל כעיתונאי הגיע לכ-60 אלף שקל.



גם שי מפסיד עשרות אלפי שקלים בחודש. כסגן בכיר לנשיא איחוד הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, הרוויח הרבה כסף. כעת הוא מסתפק בשכר החודשי של ח"כ ובפנסיה מהצבא. רגב השתכרה כ-25 אלף שקל בחודש כדוברת צה"ל. גמלתה הצבאית מקוזזת כיום, מאחר שהיא מקבלת משכורת מ"הקופה הציבורית". אגב, גמלתו של שי אינה מקוזזת מפני שהוא עבר את גיל 60.



מציידים לניצודים



זה לא רק עניין של כסף. כאנשי תקשורת, הם היו מחוזרים על ידי פוליטיקאים ומקורות מידע. כעת הם אלה הרודפים אחרי עיתונאי הכנסת ואחרי הכתבים הפוליטיים. "עברנו משדה הציידים, ועכשיו אנו בשדה הניצודים", אומר אורבך. ח"כים שהם עיתונאים יודעים כיצד לשרוד בכנסת, אולי בגלל שהם יודעים כיצד לנצל את התקשורת כדי להציג את פועלם הציבורי והפרלמנטרי. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, השר לשעבר יוסי שריד והשר לשעבר טומי לפיד היו עיתונאים לפני שנבחרו לכנסת. הם ידעו להתלהם בעת הצורך במליאה, אל מול מצלמות הטלוויזיה. בכנסת הנוכחית מכהנים שני שרים שהיו בעבר עיתונאים: המשנה לראש הממשלה סילבן שלום ושר החינוך גדעון סער שהיו שניהם עיתונאים ב"חדשות".