הסינדרלה מהבנק לא רוצה להיות פופולרית

>> הסיפור של צדיק בינו הוא סיפור הסינדרלה של ענף הבנקאות: הפקיד שנהפך לבעלים של בנק. ואולם בשבוע האחרון קיבל הסיפור תפנית מפתיעה - מהאיש שהיה בוועד העובדים, נהפך בינו לאיש שמנהל מאבק עיקש בעובדים של הבנק הבינלאומי שבשליטתו.

יחסי העבודה בבנקים היו מאז ומעולם אחד התחומים הרגישים ביותר בניהול המוסדות הפיננסיים הענקיים הללו, שמעסיקים אלפי עובדים. בעל השליטה בבנק קובע את הטון - אם להתפשר או לספוג את חוסר הפופולריות במאבק מול עובדים, שממנו נפגעים גם לקוחות שמוצאים את סניפי הבנק שלהם סגורים.



בינו החליט להיות לא פופולרי. "אנחנו לא רוצים להיות כמו דיסקונט", אמרו בבינלאומי במהלך השבוע האחרון. ואכן, בנק דיסקונט הוא דוגמה ברורה וחדה לכל מערכת הבנקאות הישראלית למצב שבו ההנהלה נכנעת לדרישות העובדים כמעט ללא תנאי. הוא נהפך לבנק שסובל מהוצאות שכר גבוהות ומתפוקת עובדים נמוכה, ושיחסי העבודה הבעייתיים והמסובכים בו משאירים אותו מאחור.



מצד שני, כניעה לדרישות העובדים אולי תתבטא בעלויות שכר גבוהות לבנק, אבל גם לשביתה הארוכה היה מחיר: לקוחות ממורמרים שנכנסים ליתרות חובה בגלל משכורות שמתעכבות, תדמית שלילית של בעלי בנק שמעדיפים להילחם עם העובדים הפשוטים במחיר של פגיעה בלקוחותיהם, ובנק שמתמחה במתן שירותים בתחום שוק ההון - תחום שבו אפילו עיכוב של חמש דקות יכול להיות הבדל עצום עבור לקוח - שמשותק במשך עשרה ימים.



המחיר של השביתה קשה יותר לכימות מאשר תוספת של אחוז כזה או אחר לבונוס של העובדים. כמה לקוחות יעזבו? כמה מהם לא יעזבו אך יפתחו חשבון נוסף בבנק אחר ויעבירו אליו את המשכורת? כמה לקוחות יקבלו הטבות מהבנק כדי שלא יעזבו? וכמה יצליחו לקבל בסופו של דבר העובדים במו"מ שינהל יו"ר ההסתדרות, עופר עיני? עם זאת, דבר אחד ברור: התערבותו של עיני בסכסוך ופתיחת הסניפים מגיעה כאשר בבינלאומי מתחילים להרגיש שמחיר השביתה נהפך לגבוה מדי.



מאז שרכש בינו את הבינלאומי בתחילת העשור, הוא בעיקר זוכה לשבחים על הצעדים שהוא עושה, ולרוח גבית מהשוק שמתבטאת בעלייה נאה של מניית הבינלאומי. לאחר רכישת הבינלאומי פתח בינו במסע רכישות יקר, ורכש את הבנקים יובנק, אוצר החייל ומסד כדי לפתח את הפעילות הקמעונית ולפזר את הסיכון של תיק האשראי של הבנק. ואכן, תיק האשראי של הבינלאומי פוזר ורמת הסיכון שלו ירדה - דבר שעזר לבינלאומי לצלוח את המשבר שפרץ ב-2008.



ואולם כעת - לאחר מסע הרכישות והטלטלות בשווקים - עומדת בפני בינו העבודה האפורה אך הקשה באמת: הסבת מערכות המחשוב של הבנקים שרכש והטמעתם, התייעלות של הבנק שנהפך לאחד הבנקים הפחות יעילים במערכת לאחר הרכישות ומיתוג הבינלאומי מבנק אחד שעיקר פעילותו בשוק הון שמחזיק גם בכמה בנקים קמעוניים - לקבוצה בנקאית אמיתית. כמו כן עליו להעמיק את הפעילות הבנקאית ואת פעילות מתן האשראי של הבנק, שהעדיף בשנים האחרונות להפקיד את הכסף בבנק ישראל במקום לתת אשראי, ולהילחם בעובדים, בוועדים ובדרישות שכר, תוך שמירה על לקוחות קמעוניים - סוג לקוחות שהיה פחות מוכר לבנק הבינלאומי בעבר.



בינו בוחר להיות לא פופולרי - לא בעיני הלקוחות שרואים סניפים סגורים ולא בעיני העובדים שנתקלים במאבק עיקש. באחרונה הוא גם זוכה לביקורת מאנליסטים שסבורים שהמדיניות השמרנית שלו עלולה להוביל את הבנק להציג תשואה נמוכה על ההון. ואולם אם יצליח בינו להשלים את המהפך בקבוצת הבינלאומי שבו התחיל בתחילת העשור, אולי באמת יבוא יום שבו ניאלץ להודות שמדד הפופולריות שלו הוא הדבר הכי פחות חשוב לבנק.