>> איש העסקים יצחק תשובה מתכוון למנות את משה עמית ליו"ר חברת הפניקס שבשליטתו. עמית, לשעבר ראש החטיבה העסקית בבנק הפועלים, היה בנקאי ותיק ומוערך ובשנים האחרונות הוא משמש דירקטור בכמה חברות וכיו"ר חברת דלק ישראל - אף היא בשליטת תשובה. מדובר במינוי ראוי.
גם היו"ר היוצא של הפניקס, ד"ר אהוד שפירא, היה איש ראוי. הוא ניהל במשך שנים את החטיבה העסקית של בנק לאומי. לאנשים ראויים מגיעים תפקידים ראויים.
האם מדובר בסתם אנשים ראויים שאותרו על ידי תשובה, או שמשהו בעברם סייע להם לזכות בתפקיד הנחשק? ניחשתם נכון. שניהם היו הבנקאים שסיפקו לתשובה במשך שנים את האשראי שאיפשר לו לבנות את האימפריה העסקית שבנה. עמית מימן לו את ההשתלטות על חברת דלק בסוף שנות ה-90, ואילו שפירא מימן לו עסקות רבות אחרות.
המשק הישראלי הקטן משופע בסיפורים כאלה. בכל חברה גדולה יש קשרים הדוקים בין בעלים לבנקאים, ובין פוליטיקאים ורגולטורים לבעלי עסקים. היום הם מפקחים, מחר הם מועסקים. היום הם מממנים, מחר הם מקבלים תפקיד. זהו רק צד אחד של מה שמכונה "ריכוזיות" בשוק הישראלי.
יש צדדים רבים נוספים, שחלקם חמורים וקיצוניים הרבה יותר. ריכוזיות פירושה שמעט שחקנים שולטים ביותר מדי משאבים; שההחלטות הגדולות והמשפיעות ביותר על הצרכן מתקבלות אצל מעט מדי אנשים; שיש במשק אנשים שאסור לגעת בהם כי הם חזקים מדי; שהחלטות מתקבלות על בסיס של קירבה ומנופי לחץ ולא על בסיס ענייני; ושהתחרות במשק נמוכה והצרכן משלם מחירים גבוהים.
התחליף לריכוזיות הוא משק חופשי ותחרותי עם מגוון אפשרויות לצרכן; עם יכולת של הממשלה והרגולציה לפעול ללא חשש מכוחם של אנשי עסקים; עם תלות נמוכה של מערכת הבנקאות בגורלם של אנשי עסקים מסוימים; עם משאבים שמופנים למקומות הנכונים שבהם הם באמת יכולים להועיל למשק.
קוראי העיתונות הכלכלית נתקלים בחודשים האחרונים במושג ריכוזיות יותר ויותר ונחשפים לשפע של התבטאויות אודותיו, על רקע הכרזתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי בכוונתו לפעול לצמצום הריכוזיות במשק.
מי שעוקב אחר המשק הישראלי מרחוק עלול לחשוב כי אין כאן שום בעיה של ריכוזיות, שכן רק לפני שני עשורים המשק היה הרבה יותר ריכוזי. ובאמת, עד סוף שנות ה-80, המשק הישראלי היה שונה לגמרי. הוא היה הרבה פחות חשוף ליבוא, תנועות ההון בו לא היו חופשיות, הממשלה שלטה בשוק ההון ובהכוונת האשראי, וחלק גדול מהמגזר העסקי נשלט על ידי שני הבנקים הגדולים - הפועלים ולאומי.
מאז חלו תמורות מפליגות במבנה המשק בעקבות שורה של רפורמות שעניינן חשיפה ליבוא, צמצום מהותי במעורבות הממשלתית בשוק ההון, הפרדת הבנקים משליטה בתאגידים ריאליים ובקופות גמל וקרנות נאמנות, וכמובן התפתחויות טכנולוגיות, בעיקר בתחומי הטלקומוניקציה והתקשורת.
תזכורת: עד תחילת שנות ה-90 היו כאן ערוץ טלוויזיה אחד, חברת תקשורת אחת (בזק), ואת המלה אינטרנט איש לא הכיר. עד לפני עשור לא היה בישראל שוק אנרגיה של ממש, והנה התגלו במעמקי הים מרבצי גז טבעי בכמויות גדולות. הדבר מעלה את השאלה מי שולט במרבצים הללו, מי נהנה מהם ואיזה כוח זה מפקיד בידי מי שגילה את הגז. כרגע יש מעט מאוד שחקנים בתחום הזה.
ויש כמובן את הכוח הריכוזי שהוא אולי הגדול בישראל: חברת החשמל. הגוף שרוכש את רוב הגז הטבעי, הגוף שאין לו מתחרים, הגוף שמחזיק את המדינה כולה בשאלטר.
בניגוד לסברה המקובלת, הרפורמות והרגולציה סיפקו הזדמנויות עסקיות נהדרות ליזמים ואנשי עסקים. הם הצליחו להתעשר ולבנות לעצמם אימפריות כלכליות חזקות. אולי אפילו חזקות מדי. כעת הגיעה השעה לבדוק את יחסי הגומלין בין האימפריות הללו לבין מקבלי החלטות, כמו פוליטיקאים ורגולטורים; את יחסי הגומלין בין הקבוצות העסקיות הגדולות לגופים המממנים הגדולים (בנקים וחברות ביטוח); את יחסי הגומלין בין גופים עסקיים גדולים לאמצעי התקשורת; את המחיר שהציבור משלם במונחי חופש כלכלי ורמת התחרותיות (חסמי מעבר בין חברות, חסמי כניסה לשוק); את המחיר שמשלמים עסקים קטנים ובינוניים, שאמורים להיות גורם מרכזי בצמיחת המשק עקב עוצמתם של השחקנים הגדולים; ואת ההשפעה הכללית של התעצמות קבוצה מצומצמת של אנשי עסקים על הדמוקרטיה הישראלית.
מה עניין עסקים לדמוקרטיה? כאן צריך להזכיר גם אילו תמורות חלו בפוליטיקה ובשלטון הציבור בישראל. עד שנות ה-80 שלטו בישראל שתי מפלגות גדולות (הליכוד והעבודה) עם מפלגת לשון מאזניים קטנה (מפד"ל), ומאז הן נחלשות והולכות לטובת מפלגות סקטוריאליות כמו ישראל ביתנו וש"ס. חברי כנסת, שמונו בעבר על ידי ועדות מסדרות, מנהלים כיום קמפיינים אישיים יקרים כדי להיבחר, ומפתחים אגב כך תלות במממנים חיצוניים.
לכל התפתחות כזו יש כמובן היבטים חיוביים, כמו ייצוג מלא לשכבות אוכלוסייה ומגזרים שונים וקיום הליכי פריימריס שמוגדרים לעתים כ"חגיגה לדמוקרטיה". אבל יש גם היבטים שליליים וסכנות הנובעות מהתלות של הח"כים בבעלי הון, ומכאן שהתפישה הסקטוריאלית גורמת להפקרת אוכלוסיות שאין להן ייצוג או נגישות למקבלי החלטות.
השינויים בזירה הפוליטית פגעו קשות במשילות בישראל. בעבר הממשלות נשענו על מפלגה אחת חזקה וגדולה, וכיום הן מוחזקות על ידי קואליציות של ארבע-חמש מפלגות שאי אפשר בלעדיהן. לוואקום הזה נכנסים כוחות אלטרנטיביים שמחזקים מאוד את מעמדם, כמו הטייקונים, ועדי העובדים הגדולים או אגף התקציבים באוצר. לכל אלה עוצמה משקית גדלה והולכת.
בין שלל התמורות שעבר המשק הישראלי ניתן למנות גם את הגידול בפער בין עשירים לעניים. ממדינה סוציאליסטית שנשלטת על ידי ההסתדרות, עבר המשק למודל קפיטליסטי הרבה יותר, שבעטיו נוצרה כאן שכבת מתעשרים חזקה. לשכבה הזו יש הרבה מה להציע לרגולטורים ופוליטיקאים - מתרומות ישירות ועד ג'ובים מפנקים ומתגמלים. קולם של העשירים והמתעשרים חזק יותר מאי פעם, וגם זה פן של הריכוזיות. אחד מני רבים.
עם זאת, כל ניסיון למקד את שאלת הריכוזיות בהיבט אחד או שניים עלול להביא להחמצה של התמונה הכללית. לפני שמחליטים לגשת לטיפול בריכוזיות, יש למפות את כל המוקדים הבעייתיים. לא בטוח שניתן לטפל בכולם בו זמנית ובאותן עוצמות, אבל מיפוי שלהם הוא תנאי הכרחי להבנה וניתוח של התופעה וסכנותיה.
1. ריכוזיות ענפית
>> ההיבט הפשוט יחסית להבנה של הריכוזיות הוא הריכוזיות הענפית. יש ענפים, כמו סלולר, בנקאות, ביטוח ואחרים, שבהם מספר מצומצם מאוד של שחקנים שולט בשוק, והתחרות בו נמוכה. הצרכן נתקל בחסמי מעבר מחברה לחברה, משלם מחירים גבוהים עבור השירותים שהוא צורך וחופש הבחירה שלו מוגבל.
בבנקאות ובביטוח חל בשנים האחרונות צמצום ניכר במספר השחקנים. בתחילת שנות ה-90 פעלו בישראל כ-25 בנקים ו-25 חברות ביטוח, והם מוזגו בהדרגה לתוך הקבוצות הגדולות, כך שכיום פועלים בישראל רק שבעה בנקים ועשר חברות ביטוח בלבד. בשני הענפים, שני השחקנים הגדולים מחזיקים יחדיו כ-50%-65% מהשוק.
בסלולר, היתה בעבר תחרות כל אימת שנכנס שחקן חדש לשוק (כניסת סלקום חתכה את המחירים של פלאפון, וכניסת פרטנר דחפה את סלקום ופלאפון לשדרג את התשתיות שלהן), אבל הענף מיוצב כבר כמה שנים בחלוקת שוק שלא מדרבנת אף אחד מהשחקנים להתחרות.
הענפים האלה נמצאים בתחום אחריותם של הרגולטורים המופקדים עליהם, אלא שהמשימה המרכזית של רגולטור אינה לדאוג לרמת התחרותיות, כי אם ליציבות הענף. כך נוצר מצב שהמפקחים על הבנקים והביטוח מעוניינים בראש ובראשונה שהענפים שבאחריותם יהיו יציבים, ושאף חברה לא תקרוס במשמרת שלהם.
במובנים רבים, הריכוזיות משרתת את המפקחים שמעדיפים שקט ומספר מועט של שחקנים לפקח עליהם. המחיר של השקט הזה מוגש לצרכן מדי חודש בתדפיס חשבון הבנק שלו, בדמי הניהול שהוא משלם עבור ביטוח חיים או קופת גמל ובחשבון הסלולר החודשי. הצרכן מקבל בהכנעה את החשבונות הללו ורואה בהם גזירת גורל, אבל אם השוק היה ריכוזי פחות ותחרותי יותר, הוא היה משלם הרבה פחות ורווחתו היתה גדלה.
בין הרגולטורים בישראל יש ויכוח בשאלה מי מפקח על התחרות. רשות ההגבלים העסקיים מבקשת לעצמה סמכויות שיאפשרו לה להגביר את התחרות, אלא שהמפקחים על הבנקים, הביטוח והתקשורת חוששים לוותר על סמכויות. יש דרכים להתגבר על המתח שבין יציבות לתחרות, וזו אחת המשימות שיש לבחון במסגרת הדיון בסוגיית הריכוזיות.
פתרונות אפשריים: הכנסת מתחרים חדשים, הסרת חסמי מעבר מחברה לחברה, הפחתת תעריפים, יצירת מסלולים בסיסיים מוזלים ועוד. צריך רק לפעול.
2. השולחן המשותף של הגדולים
>> הקונצרנים הגדולים עומדים מן הסתם במרכז סוגיית הריכוזיות, על רקע פרישתם הענפית הגדולה ואחזקתם הצולבת בגופי מימון ותאגידים ריאליים גם יחד. אבל יש סוגיה נוספת שראויה לבחינה בהקשר של הקבוצות הגדולות, והיא קשרי הגומלין בינן לבין עצמן.
לעתים קרובות מוצאים עצמם הכוחות הגדולים במשק שותפים לאותו שולחן ומחזיקים באותו אינטרס. בנק לאומי הוא שותף של משפחת עופר בחברה לישראל והיה שותף של צדיק בינו בפז. יצחק תשובה ונוחי דנקנר שותפים למיזם נדל"ן מפסיד בלאס וגאס. שרי אריסון ולב לבייב שותפים יחד בחברת דרך ארץ, מפעילת כביש 6.
איך משפיע השולחן המשותף שחולקים הגורמים הללו על קבלת ההחלטות העסקיות של כל קבוצה? הרי לקבוצה גדולה יש כוח גדול ויכולת להיכנס לענפים אחרים ולערער את שיווי המשקל בהם. אבל זה לא קורה הרבה, מאחר שלקבוצות הגדולות יש עניין לשמר את הסדר הקיים ולא לפלוש זו לתחומה של זו.
שותפות הגורל והאינטרסים הזו מונעת מן הסתם הגברה של התחרות בענפים מסוימים. אמנם לא היינו רוצים שמבשרי התחרות יהיו דווקא ארבעה-חמישה הקונצרנים הגדולים במשק, משום שממילא עסקיהם פרושים כיום על פני יותר מדי ענפי משק. אך מצד שני, גם העובדה שהקבוצות הגדולות מעוניינות לשמור על הסדר הקיים ולא להגביר את התחרות היא בעייתית.
פתרונות אפשריים: כמה שפחות שולחנות משותפים בין שחקנים גדולים, והטלת מגבלות מימון על קונצרנים שמשתפים פעולה ביניהם (זה יגן עליהם ועל המשק מפני אפקט דומינו).
3. בעלות צולבת על חברות פיננסיות וריאליות
>> בעוד שמחירים, שירות וחסמי מעבר הם גורמים גלויים לעין, לא כך הדבר בתחום מימון הפעילות העסקית בישראל. כאן יש פוטנציאל גדול והרסני הנובע מהריכוזיות הגבוהה.
לפני 15 שנה זוהה צד אחד של הריכוזיות הזו כאשר ועדה בראשות מנכ"ל האוצר דאז, דוד ברודט, קבעה כי יש לחייב את הבנקים למכור את השליטה שלהם בתאגידים ריאליים כדוגמת כור, כלל, דלק, אפריקה ישראל ומגדל. זו הוועדה שאיפשרה לטייקונים של היום - יצחק תשובה, נוחי דנקנר, לב לבייב ואחרים - לבנות את האימפריות שלהם.
הוועדה קבעה כי הקשר בין הבנק כמממן לבין הבנק כבעלים של חברות עסקיות הוא הרסני, מאחר שהבנק עלול לקבל החלטות לא ענייניות במימון אותן חברות. הוא עלול לממן אותן רק משום שהוא שולט בהן. וכך נוצר מה שמכונה "הקצאת מקורות לא יעילה". משמע, במקום שהכסף של הבנק יילך למקומות הנכונים שיכולים לסייע לצמיחת המשק, הוא הולך לעסקי הבנק. זה גורם כמובן גם להגברת הסיכון של הבנק, שכן הסתבכות של החברה שבשליטתו עלולה לסבך גם אותו. לכן, נאסר אז על הבנקים לשלוט בתאגידים ריאליים.
אבל זו היתה חצי עבודה. הוועדה לא התייחסה למצב הפוך, שבו תאגיד ריאלי שולט בבנק. ההפרדה בין מי שעושה עסקים לבין מי שמממן אותם לא הושלמה. למעשה, היא קיימת כיום בכל הגופים המממנים בישראל: לשרי אריסון יש גם את בנק הפועלים וגם את שיכון ובינוי; למשפחת עופר יש את מזרחי טפחות ואת החברה לישראל; כך גם לשותפם בבנק מזרחי טפחות מוזי ורטהיים, ששולט במקביל גם בחברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה); לנוחי דנקנר יש את כלל ביטוח ואת קונצרן אי.די.בי; וליצחק תשובה יש את הפניקס ואקסלנס ואת כל קבוצת דלק ואלעד.
השליטה בגוף מממן, כמו בנק או חברת ביטוח, מעניקה לבעליו כוח אדיר: מידע על מתחרים, השפעה על מתחרים ועל ענפים, קשרי גומלין והדדיות עם גופים מממנים אחרים שיכולים לפתור מגבלות רגולטוריות. התופעה הזו מחזקת את הקצאת המקורות הבלתי יעילה במשק. שוב, הכסף הולך לעתים למקומות שנוחים לבעלי השליטה בגופים המממנים ולא למי שבאמת יכול לעשות בו שימוש טוב יותר לטובת המשק.
פתרונות אפשריים: השלמת המשימה של ועדת ברודט: איסור על קבוצות עסקיות גדולות לשלוט בגופי מימון גדולים. שיחליטו אם הם רוצים לעשות עסקים או לנהל גופים פיננסיים.
4. לשכת עבודה לבכירים
>> תוכלו למצוא אותם בכל הקונצרנים הגדולים: פוליטיקאים לשעבר, אנשי משרד האוצר ובנק ישראל לשעבר, בנקאים בדימוס, רגולטורים לשעבר וקציני משטרה בדימוס. אלה האנשים שאתמול פיקחו על המגזר העסקי וכיום הם מועסקים בו.
זו אולי הסוגיה המורכבת ביותר בריכוזיות. כל הפקידים, הרגולטורים והפוליטיקאים מסתכלים ומבינים שעתידם התעסוקתי מונח בדיוק במקום שעליו הם מפקחים כיום. איך זה משפיע על ההחלטות שלהם? איך מונעים מהם לשקול שיקולים זרים כמו תעסוקה עתידית? איך שומרים על אנשים טובים ואיכותיים במגזר הציבורי, שידאגו לאינטרס הציבורי ולא לאינטרס של איש עסקים כזה או אחר?
לכאורה, יש חובת צינון על פקידי ציבור כשהם עוברים למגזר הפרטי, כך שהם מנועים מלעבוד בחברות שעליהן פיקחו (צינון של שנה עד שנתיים). האם זה פותר את הבעיה? לא בטוח, כי השולחן המשותף של אנשי העסקים מאפשר להם לדאוג לסידור עבודה לרגולטור עד תום תקופת הצינון, ויש דרכים לעקוף את המגבלה. הארכת תקופת הצינון היא בעייתית, מאחר שאנשים טובים לא ירצו לקבל על עצמם תפקידים ציבוריים.
פתרונות אפשריים: אחד האנשים האמיצים ביותר במשק הישראלי הוא נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. הוא יודע לקבל החלטות קשות ולא פופולריות כלפי המגזר העסקי, אבל הוא גם שונה מאוד מהרגולטורים האחרים, מאחר שאין לו אינטרסים של ממש במשק הישראלי. הוא הגיע לכאן בגיל מבוגר והוא מתעתד לשוב לארה"ב מבלי לחכות להצעת עבודה מתשובה, דנקנר או עופר. ייתכן שהפתרון הוא שאחד הקריטריונים במינוי לעמדות מפתח מסוימות יהיה מציאת אנשים שבאמת לא תלויים ולא יהיו תלויים באיש בעתיד.
5. עיוותים כלכליים
>> מעבר לכל ההיבטים הפוליטיים והכוחניים שנוצרים עקב הריכוזיות הגבוהה, משלם המשק מחיר כבד שלא תמיד ניתן למדידה עקב ריבוי הקרטלים, המונופולים והאוליגופולים.
אחד המומחים בישראל להגבלים עסקיים אמר פעם: "בישראל או שאתה מונופול, או שאתה בקרטל, או שאתה חלק מאוליגופול" - אמר, ועבר לעבוד עבור אחד האוליגופולים.
דבריו ממחישים את המצב בענפים רבים שבהם ריכוז הכוח הכלכלי בידי מספר מצומצם של שחקנים פוגע הן בצרכן והן בעסקים וביזמים צעירים, שמעוניינים ליזום ולייצר כאן עסקים ותעסוקה.
קחו למשל את חברת החשמל. החברה סובלת מחוסר יעילות ומרמות שכר גבוהות ומנופחות. מדובר במונופול שאין לו מתחרים ושיש לו כוח טוטלי בשליטה באספקת החשמל בישראל. למרות זאת, החברה נמצאת בקשיים פיננסיים, וכעת עולה השאלה מה עליה לעשות. אם החברה היתה פועלת בתנאי שוק תחרותי, סביר להניח שהדבר הראשון שהיתה עושה הוא להתייעל (והתייעלות אינה בהכרח פיטורי עובדים). אלא שלחברה אין מתחרים, והיא הורגלה במשך שנים לכך שהממשלה, המחזיקה בבעלות עליה, מחלצת אותה מצרותיה הפיננסיות.
אז מה עושה החברה בכל זאת כדי להתמודד עם מצבה? היא דורשת העלאת תעריף של 18%. כעת צריך לנחש מה יכולה לעשות העלאת תעריף שכזו לעסקים קטנים שצורכים חשמל רב. ייתכן שזוהי מכת מוות לעסק קטן.
אם היה מדובר רק בחשמל, ניחא. יש עסקים שיכולים לספוג זאת. אבל הדפוס שבו פועלת חברת החשמל משותף לחברות רבות גם במגזר העסקי: הבנקים תמיד יעדיפו לייקר עמלות במקום להתייעל, חברות הביטוח גובות מהעסק הקטן פרמיות גבוהות, וכך גם בשורה של תשומות ייצור אחרות שבהן שולטים מונופולים כמו מלט, גזים תעשייתים ואחרים.
כאשר דפוס הפעולה של הגופים הגדולים והמונופוליסטיים הוא כזה, המשק לא מנצל את משאביו בצורה יעילה. הוא מתנוון, מפתח כיסי שומן במקומות לא רצויים ומונע ממשאבים, מימון וכוח אדם לעבור למקומות שבהם התרומה שלהם למשק יכולה להיות גדולה הרבה יותר.
עסקים קטנים ובינוניים מתקשים לפרוח כשהחברות הגדולות, ספקי השירותים הגדולים ויצרני תשומות הייצור נשלטים על ידי שחקנים מעטים שאין להם שום עניין בשיבוש הסדר הקיים - שיעלה להם באובדן רווחים ומשכורות עתק למי שמנהל אותם.
פתרונות אפשריים: ביצוע רפורמות בכל השווקים הלא תחרותיים, פתיחת ענפים לתחרות, מתן תמריצים לחברות להתייעל ושיפור את השירות לציבור, יצירת אלטרנטיבה תחרותית בכל הענפים ומניעת העלאה של תעריפי שירותים מרכזיים כמו חברת חשמל מבלי שהחברה עצמה מתייעלת.
6. ריכוזיות בתקשורת
>> אם קבענו שהריכוזיות מהווה איום על המשחק הדמוקרטי, אז ברור שאמצעי התקשורת בישראל הם גם חלק מהסוגיות שצריכות להיבחן בהקשר זה. שוק התקשורת בישראל ריכוזי למדי, אף שאוטוסטרדת המידע שיצר האינטרנט תורמת לצמצום הבעיה. יש בישראל ארבעה עיתונים כלליים בעלי תפוצה רחבה, שני ערוצי טלוויזיה מסחריים וכמה תחנות רדיו איזוריות. גם כאן, הבעיה אינה דווקא מספר כלי התקשורת, אלא מידת החופש העיתונאי ומידת ההשפעה של בעלי ההון והפוליטיקאים על התכנים.
מחלקת המחקר של הכנסת כתבה דו"ח על הריכוזיות בשוק התקשורת ובו היא קובעת כך: "הסכנה הטמונה בהתערבות אינטרסנטית מצד בעלי ההון האוחזים בבעלות על אמצעי התקשורת מקבלת משנה תוקף ככל ששוק העיתונות ריכוזי יותר, דהיינו ככל שבידו של מו"ל יחיד מרוכזים יותר כלי תקשורת, וככל שמצטמצם מספרם של המו"לים... הביטוי 'ריכוזי' הוא הנכון לענייננו, שכן אין די בקיומם של כלי תקשורת רבים ומגוונים להבטחת פלורליזם רעיוני וחופש העיתונות. זאת, שכן אם כל כלי התקשורת נשלטים על ידי אותם בעלי הון, הרי שביכולתם של אלה לכוון את התכנים המתפרסמים בעיתונות כולה... תופעה זו של ריכוזיות השליטה והבעלות הצולבת היא מן התופעות המאפיינות את שוק התקשורת הישראלי".
לאחר שליטה ללא עוררין של קבוצת ידיעות אחרונות בשוק העיתונות בשנים האחרונות, היא מתמודדת עם איום תחרותי מסוג חדש: עיתון חינמי, "ישראל היום", שמופץ בתפוצה רחבה על ידי המיליארדר ואיל ההימורים האמריקאי שלדון אדלסון. האיום של אדלסון כבר גרם לשני יריבים ותיקים, מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס ומו"ל "מעריב" עופר נמרודי, להתאחד במאבקם מול אדלסון. הם מנסים להצר את צעדיו באמצעות חקיקה נגד הפצת עיתוני חינם.
בקבוצת ידיעות יש למו"ל מוזס שותף - אליעזר פישמן, שמחזיק גם בעיתון "גלובס". מוזס ופישמן שותפים גם בחברת hot. אדלסון מצדו מחובר בקשר מסחרי לקבוצת הארץ, שמדפיסה עבורו בבית הדפוס שבבעלותה את "ישראל היום". החיבור בין "הארץ" ל"ישראל היום" הוא בין שני צדדים הפוכים במפה הפוליטית. אדלסון הוא תומך נלהב של נתניהו והימין, ואילו "הארץ" מזוהה כעיתון שמבטא במשך שנים את עמדות השמאל והמאבק בכיבוש.
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, משה שמגר, טבע את המושג "שוק הרעיונות". הוא קבע לפני כמה שנים כי "הסכנה ל"שוק הרעיונות" נובעת, בראש ובראשונה, מריכוזיות בשליטה באמצעי התקשורת. הפתרון לריכוזיות האמורה טמון בתכנון מבנה שוק השליטה בענף אמצעי התקשורת. פירושו של דבר כי מוטלות הגבלות על רמת השליטה של חברות מסוימות בסך כל אמצעי התקשורת. על ידי פיזור השליטה, מובטח הגיוון בשליטה. ההנחה היא שהגיוון בשליטה יסייע לקיומו של "שוק רעיונות" חופשי.
דא עקא: השוק החופשי עלול להיכשל. עלול להיווצר "כשל שוק חוקתי" שבו חוג מצומצם של בעלי שליטה מכתיב ומעצב את "שוק הרעיונות". לשם כך יש להקדים רפואה למכה ולמנוע את ריכוזיות השוק.
פתרונות אפשריים: המכשירים הטכניים למניעת ריכוזיות זו עשויים להיות מגוונים - החל בהתניית רישוי אמצעי תקשורת בתנאים מסוימים, וכלה בדינים ספציפיים של הגבלים עסקיים בכל הנוגע לאמצעי תקשורת. שאלה מעניינת היא אם שוק הרעיונות בתקשורת הישראלי עובד היטב ובאיזה מקומות הוא לא עובד. הציבור לא יודע אילו רעיונות נגנזים, ולעתים קרובות הוא נחשף לתכנים ורעיונות שלא ברור מי עומד מאחוריהם ואיזה מטרה הם משרתים.
7. שליטה בתקציבי פרסום
>> זוהי נגזרת חשובה של הריכוזיות בתקשורת. מקורות ההכנסה של העיתונים ושל הערוצים המסחריים הם הכנסות מצרכנים/מנויים ומפרסום. במרבית המקרים, הנתח של הפרסום הוא לפחות 50% מהכנסות כלי התקשורת. מרבית המפרסמים הם הגופים הגדולים במשק: חברות סלולר, בנקים ובתי השקעות ויבואני רכב.
למפרסמים הגדולים יש מנופי לחץ משמעותיים על כלי התקשורת. הם יכולים למחות על פרסומים שליליים באמצעות חרם מודעות - שיוצר מיידית חור משמעותי בהכנסות העיתון או הערוץ המסחרי. בדרך זו, יכולים המפרסמים להשיג תקשורת חיובית יותר ולמנוע פרסומים שליליים. זוהי בדיוק הפגיעה בשוק הרעיונות שעליה דיבר השופט שמגר.
פתרונות אפשריים: חרם מודעות ופרסום הוא אקט כוחני, אך בשם חופש הביטוי אין לשלול אותו מהמפרסם. יש למפות את המפרסמים הגדולים במשק, ולוודא שלא נוצרים כוחות גדולים מדי בשוק הפרסום. ניתן למשל לקבוע שאם קבוצה עסקית מחזיקה בנתח העולה על שיעור מסוים משוק הפרסום, היא לא תוכל לרכוש חברה נוספת שמרבה לפרסם.
8. ריכוזיות תעסוקתית
>> הקונצרנים הגדולים בישראל הם מעסיקים גדולים, אבל הם לא בהכרח יצרני מקומות עבודה. סתירה? לא בהכרח. מרבית הקונצרנים בישראל נבנו באמצעות רכישות של חברות, ולא על ידי הקמת חברה מהיסוד. החברה לישראל רכשה את כימיקלים לישראל (כיל), נוחי דנקנר רכש את אי.די.בי, תד אריסון רכש את בנק הפועלים ויצחק תשובה רכש את חברת דלק. הם לא הקימו אותם מהיסוד.
מקומות העבודה בישראל נוצרים בעיקר על ידי עסקים קטנים ובינוניים, יוזמות חדשות ושווקים חדשים שנפתחו בעקבות רפורמות והתפתחויות טכנולוגיות. זה קרה בשוק ההון הישראלי אחרי ועדת בכר, בשוק התקשורת בעקבות פתיחתו לתחרות והכנסת חברות סלולר, בשוק הביטוח כשחברות הביטוח הישיר נכנסו אליו ובשוק הדלק לאחר הרפורמה הגדולה בענף.
גם בתחום התעסוקה יש סוג של ריכוזיות, שמעניק לבעלי השליטה בחברות מנופי לחץ על מקבלי החלטות. ממש בימים אלה מפעיל קונצרן כימיקלים לישראל לחץ על המדינה כדי למנוע פגיעה בהטבות הניתנות לו. איך לוחצים? מגייסים את ראשי הרשויות בדרום ומבהירים להם שפגיעה בכיל עלולה לפגוע בעובדים ולהגדיל את רמת האבטלה ביישוביהם.
כך היה גם כאשר משרד האוצר יזם רפורמה בטלוויזיה הרב-ערוצית וביקש להנהיג חבילת ערוצים צרה ומוזלת. מנכ"ל hot מיהר לאיים שהדבר יפגע במאות עובדים. אין דבר שמרתיע פוליטיקאים יותר מהמוני עובדים צובאים על משרדיהם ובתיהם ומפגינים נגד פיטורים. וכאשר הממשלה נכנעת לדרישת בעלי החברות "כדי לשמור על מקומות העבודה" - היא מנציחה את הריכוזיות התעסוקתית.
פתרונות אפשריים: בעולם הכלכלי לכל דבר יש מחיר. ההתמקדות בסוגיית התעסוקה עלולה לבוא על חשבון סוגיות משקיות אחרות ולא פחות חשובות. לכן, הממשלה חייבת לראות את השיקול הציבורי הכולל בכל רפורמה ולא רק היבטי תעסוקה. ובכל מקרה מוטב שלא לקנות בקלות כל כך את זעקות השבר של ראשי חברות שטוענים ש"העובדים ישלמו את המחיר". בהרבה מאוד מקרים זה לא נכון: קחו למשל את ועדת בכר. הנהלות הבנקים וועדי עובדים טענו שהרפורמה שעליה המליצה הוועדה תגרום לפיטורי 5,000 עובדים. בסופו של דבר לא פוטר איש.
שמונה הזרועות של התמנון הישראלי
מאת סמי פרץ
16.7.2010 / 7:00