פרופ' מרטי סובראהמניאם: "יש מדינות שנשלטות על ידי 20-30 איש שמתנהגים כאילו הממשלה בכיסם"

>> ממש כמו לעמיתיו הישראלים, גם לפרופ' מרטי סובראהמניאם (marti subrahmanyam) מאוניברסיטת ניו יורק (nyu) יש קשרים עמוקים במולדתו, הודו. וממש כמותם, לעתים הם יוצרים הזדמנויות מקצועיות.



בסוף שנות ה-90 יצרה עמו קשר אחת ממשפחות העסקים הגדולות של הודו. גם המשפחה הזו חששה מכך שיאשימו אותה במה שמאשימים משפחות עסקים אחרות: שהן פועלות לטובתן בלבד ולא לטובת כל בעלי המניות. "התפקיד שלי", הוא אומר בראיון שנערך במשרדו, "היה לוודא שאצלה זה לא יקרה".



המשימה הזו גרמה לסובראהמניאם להתעמקות אקדמית בנושא משפחות עסקים והשפעותיהן. כעת, יותר מעשור מאוחר יותר, הוא מומחה לכלכלת המשפחות בהודו ומכיר את ביטויי התופעה גם במדינות אחרות. עד כמה כלכלת הודו, שסובראהמניאם אומר ש"קשה לדבר על הסקטור העסקי שלה מבלי לדבר על המשפחות", אכן נשלטת על ידן? לאורך השנים נאספו נתונים רבים שתיארו את התופעה והשוו אותה לנעשה במדינות אחרות. לפי טבלה אחת, המצוטטת במחקר של קונסטנטין קוסנקו ממחלקת המחקר של בנק ישראל מ-2007, כ-40% ממניות החברות הגדולות שנסחרות בהודו מוחזקות על ידי משפחות.

זה אמנם שיעור לא נמוך, אך הוא גרם לכך שהודו דורגה רק במקום 19 ברשימת 25 המדינות שנתוניהן נמצאים בטבלה המצורפת. וישראל? היא נמצאת הרבה יותר גבוה - במקום הרביעי, עם שיעור החזקת מניות של 59% על ידי משפחות עסקים.



מבט ראשון בטבלה מגלה מתאם הפוך בין שיעור המניות המוחזקות על ידי משפחות לרמת הדמוקרטיה בהן. כך למשל, מדד הדמוקרטיה עבור ארה"ב, בריטניה ויפן הוא המקסימלי - 10 מתוך 10. אך שיעור המניות המוחזק בהן על ידי משפחות הוא מהנמוכים בטבלה: 23%, 19% ו-18%, בהתאמה. בצד השני של הסקאלה, מדד הדמוקרטיה של ישראל גבוה - 9 מתוך 10, אך המדד של שכנותיה בטבלה, שגם בהן שליטת המשפחות משמעותית, נמוך יחסית: 1 מתוך 10 במקסיקו, 2 מ-10 בהונגריה ו-7 מ-10 בהונגריה.



מחקר אחר, של ראנדל מורק, דניאל וולפנזון וברנארד יונג, ששימש את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר והוזכר בדו"ח בנק ישראל ל-2009, מצטט נתונים עדכניים פחות אך המצביעים גם הם על מידת הריכוז של עוצמה כלכלית בידי משפחות בישראל. הנתונים ממקמים אותה בסמיכות למדינות לא דמוקרטיות אחרות, כמו מאלזיה, תאילנד וטייוואן.



סובראהמניאם מוסיף לנתונים ממד נוסף לנתונים, שגם הוא לא מחמיא לישראל: "במדינות מפותחות משפחות העסקים נוטות להתמחות בענפים מסוימים, אך במדינות לא-מפותחות הן מתפרשות על פני כמה ענפים".



קשה לפספס את ביקורתו על התופעה: "יש משפחות שהשתמשו בחברות הבורסאיות שבשליטתן כדי להעביר כסף מבעלי מניות המיעוט לחברות פרטיות שלהן. אלה כלכלות שנשלטות על ידי 20-30 איש שמתנהגים כאילו שהממשלה בכיסם - הם מכירים היטב את חוקי המשחק".



"הודו היא אמנם כלכלה פחות מפותחת מאחרות, אבל גם בה יש כמה אנשים שיש להם כוח כזה. במדינה כזו, אם תנסה לעשות משהו רציני - תיתקל בסופו של דבר באחת המשפחות האלה. האנשים האלה יותר מקושרים וקשה מאוד לעבוד נגדם.יש מקרים שבהם משפחות עסקיות הן כל כך חזקות, עד שהן מושכות את עיקר הכישרונות הניהוליים. לפעמים רק הן יכולות לממן עסקים - כאילו היו בנק פיתוח".



סובראהמניאם גם מסמן את בית הגידול המתעצם הבא של משפחות עסקים: "התופעה הזו אופיינית מאוד למדינות רבות באסיה. בדור הבא, לאחר שתהיה שם קצת מסורת של שוק חופשי, זה יקרה גם בסין".



מנהיגי הודו המודרנית, שנולדה מחדש כמדינה דמוקרטית לפני כ-60 שנה, היו מודעים לכוחן הבעייתי של משפחות העסקים שלה הרבה לפני שבישראל נהפך הנושא למרכזי - כולל הצורך להפריד בין עסקים ריאליים לעסקים פיננסיים.



"כבר בשנות ה-50 חייבו את המשפחות לבחור בין עסקים ריאליים לבנקים. זה די הצליח. אם למשל אדם מסוים משמש דירקטור בבנק מסוים ובמקביל גם בחברה אחרת, אסור לבנק להלוות כספים לחברה האחרת שבה הוא מכהן. גם העירוב של עסקים ריאליים וביטוח מסוכן", אומר סובראהמניאם.



"בשנות ה-60 החשש מפני האפשרות שמשפחות העסקים יקימו מונופולים תעשייתיים התגבר, עד שחוקקו חוקים שאסרו עליהן לצמוח. כמובן שהן מצאו דרכים לעקוף את האיסור, אך הצעד החריג הזה מראה עד כמה פחדו מהן. הסכנה הגדולה שבהתחזותן היא לא רק יצירת מונופולים כי אם גם החנקת רעיונות חדשים ויוזמות חדשות.



"אמנם לא בדקתי זאת באופן מדעי, אך לדעתי יש בהחלט קשר ישר בין העוצמה של משפחות עסקיות לבין אי-תחרותיות. לכן הדרך להתמודד עם הסיכון הזה היא חקיקת חוקים שלא יאפשרו להן להרחיק מתחרים בצורה לא הוגנת או להרחיק אותם".



מאות שנות עסקים - ללא עוצמה עודפת



>> האם כלכלות עם היסטוריה עסקית ארוכה הן ריכוזיות יותר או פחות מכלכלות עם היסטוריה עסקית קצרה?



באמצע המאה ה-17 הקים פרידריך יקוב מרק עסק קטן לתרופות ונתן לו את שם משפחתו. בחלק ניכר מהשנים שחלפו מאז, מרק המשיכה להיות מנוהלת על ידי המשפחה וכעת היא ענקית עם הכנסות רבעוניות של 2 מיליארד יורו.



גרמניה מלאה בחברות גדולות ומצליחות שהוקמו לפני 100, 200 או 300 שנה ואף מעבר לכך, אך שיעור המניות בחברות הגדולות בגרמניה המוחזק על ידי המשפחות המייסדות הוא 48%, לעומת 59% בישראל.



וזה לא ההבדל היחיד בהשוואה למה שמקובל בישראל: משפחות עסקים ותיקות רבות בעולם מעדיפות דווקא לדחות את השלב שבו כספי ציבור יתחילו להתערבב בהון שצברו לאורך שנים: רק ב-1995, כ-350 שנה לאחר שהוקמה, מרק גייסה לראשונה הון. מרק אינה הדוגמה היחידה באירופה לכך שגם כשחברות צומחות ומתעצמות במשך שנים רבות, הדבר אינו יוצר כלכלות לאומיות כה ריכוזיות כמו בישראל. גם לספרד יש הדוגמאות שלה, כמו חברת רוקה, שהוקמה ב-1917 על ידי ארבעה אחים ושצמחה להיות אחת היצרניות הגדולות בעולם של מוצרים לחדרי אמבטיה. ובכל זאת, שיעור המניות בחברות הגדולות בספרד המוחזק על ידי משפחות הוא 51% - דומה מאוד לגרמניה ועדיין נמוך משמעותית מישראל.



וכמובן, יש מקרים כאלה גם מחוץ לאירופה. ב-1929 הקימה משפחת יזאקי היפנית חברה המייצרת מוצרים רבים הקשורים לתעשיית הרכב, ובדרך צברה השפעה וכוח - כמו חברות משפחתיות אחרות ביפן. אך שם שיעור השליטה של המשפחות נמוך עוד יותר: 18% בלבד. הסיבה לכך קשורה כנראה באחת האבחנות של סובראהמניאן, שנוגעת להבדל שבין כלכלות מפותחות לכלכלות מתפתחות. בכלכלות שבהן הגיל הממוצע של עסקים גדול יותר - והדבר נכון במיוחד במקרים המאופיינים בדמוקרטיה ותחרותיות - השנים הארוכות מספקות לא רק הזדמנויות צמיחה כי אם גם אפשרות ליותר ויותר יזמים מוכשרים לממש את כישוריהם ולצבור הון. בכלכלות מתפתחות, לעומת זאת, יכולתם של אלה שצברו את העושר ראשונים לבלום את התחרות על ההון ועל ההשפעה, גדולה יותר. נתן ליפסון