יש משהו מטעה בוויכוח על העלאת גיל הפרישה של אנשי צבא הקבע. זהו אינו ויכוח על העלאת גיל הפרישה כלל ועיקר: אנשי הקבע יכולים לפרוש בכל גיל שיחפצו. זהו ויכוח על הגיל ממנו הם יוכלו לפרוש, וגם לקבל ממדינת ישראל פנסיה מלאה לכל חייהם. כיום, הגיל הזה עומד על 45.5 שנה - גיל צעיר לכל הדעות כדי להיחשב בו פנסיונר, הנהנה מפנסיה מלאה על חשבון המדינה.
יש צדק מסוים במתן האפשרות לפרוש, עם פנסיה, בגיל 45 שנה לקציני צבא קרביים. זו הדרך של מדינת ישראל להכיר בתרומתם של הקצינים הקרביים לביטחון המדינה, תוך סיכון תמידי של חייהם ולהוקיר אותה. בכך, ישראל מאפשרת להם, לאחר שהקדישו קריירה אחת לבטחונה, לפתוח בקריירה שנייה בגיל צעיר עדיין ומתוך תנאים של ביטחון כלכלי מוחלט.
יש גם היגיון מסוים במתן האפשרות לפרוש, עם פנסיה מלאה, בגיל 45 לקציני צבא קרביים. האפשרות הזו מיתרגמת למתנה כלכלית בעלת ערך רב. עד גיל הפרישה הרשמי, גיל 67, יקבלו אותם קצינים מדי המדינה תשלומי פנסיה בסכום מוערך של 2 מיליון שקל. מתנה כזו היא אטרקטיבית מאוד, והיא בהחלט תורמת ליכולת של צה"ל לשכנע קצינים מוכשרים וצעירים, בשנות העשרים לחייהם, להפוך את הצבא לקריירה עבורם.
אלא שגם ההיגיון וגם הצדק נעצרים כאשר מדובר ברוב הגדול של אנשי הקבע - על פי הערכת האוצר כ-75% מאנשי הקבע אינם קרביים. משמע, הם לא היו מעולם קרביים, או שלא שירתו יותר מעשר שנים בתפקיד קרבי. על אף זאת, הם נהנים מאותם תנאי פרישה מפליגים. למעשה, ההערכה היא כי הם נהנים מתנאי פרישה אף טובים מאלה של הקצינים הקרביים.
הקרביים פורשים מאוחר יותר
לפי נתונים שהציג משרד האוצר לממשלה השבוע, מי שמקודמים בצבא לדרגות גבוהות - ובהכרח פורשים בגיל מבוגר יותר - הם בעיקר הקרביים. צה"ל הוא צבא לוחם, ומבחינה ערכית הוא מקפיד כי הלוחמים הם שירכיבו את הפיקוד הבכיר של הצבא. המשמעות היא שבצבא התפתחה סוג של פירמידה הפוכה: דווקא הקרביים פורשים כיום בגיל ממוצע גבוה יותר מזה של הלא קרביים. קרביים - בגיל 45.8 שנה, לא קרביים - בגיל 45.1 שנה בממוצע. דובר צה"ל מסר בתגובה כי מפאת חשיבות ההחלטה על העלאת גיל הפרישה, הוא מעדיף לקיים את הדיונים על מימושה בחדרים סגורים ולא בתקשורת.
זאת ועוד, בכל המאבק העקוב מדיו על העלאת גיל הפרישה מצה"ל הונחו הקצינים הקרביים בצד. אותם 25% מהקצינים הנחשבים לוחמים לא נכללו בוויכוח, ובשום שלב לא היתה כוונה לפעול להעלאת גיל הפרישה שלהם. ממילא אין מחלוקת על כך שהמדינה חייבת להם חוב ערכי המצדיק פרישה בגיל צעיר, וממילא, כאמור, גיל הפרישה שלהם הוא דווקא גבוה יותר. המאבק, לפיכך, התמקד בקבוצת אנשי הקבע בצה"ל שאינם לוחמים. יש לצמצם אף ולומר: קבוצת הקצינים שאינם לוחמים, כי הרי את הנגדים אף אחד לא ממש "סופר".
את הפשרה שעליה הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שישי, לפיה גיל הפרישה הממוצע מצה"ל יועלה מעתה מ-45.5 ל-50 שנה, צריך להבין על רקע זה. לא רק הגיל הממוצע הוא שקובע, אלא גם הרכב הקבוצות השונות שדרכן ניתן להגיע לגיל הממוצע הנדרש - האם צה"ל יגיע לממוצע רק באמצעות העלאת גיל הפרישה של הקרביים, שממילא עולה, או באמצעות גיל הפרישה של הלא קרביים שיעלה יותר, ובכך יביא לשינוי גם כלכלי וגם ערכי אמיתי בצבא.
הקרב הגדול על העלאת גיל הפרישה, לפיכך, כלל לא הוכרע על ידי ראש הממשלה ביום שישי. הקרב הגדול, שאמור להתנהל בשבועות הקרובים, אינו על ממוצע הפרישה של כל הצבא - אלא על גיל הפרישה המינימלי של כל סוג של אנשי קבע.
גיל הפרישה המינימלי לקרביים (שיישאר כנראה ללא שינוי על 42, למרות שבפועל הקרביים פורשים כבר כיום בגיל גבוה יותר); גיל הפרישה לנגדים (שיעלה, כנראה, לרווחת כל הצדדים - גם הנגדים רוצים לפרוש בגיל גבוה יותר. הם יודעים שהשוק האזרחי אינו ממתין להם בזרועות פתוחות לפיתוח קריירה שנייה); ובעיקר גיל הפרישה לקצינים לא קרביים. אצל האחרונים יתמקד הקרב הגדול: האם גיל הפרישה המינימלי שלהם יעלה ל-50 לפחות, או לאו.
גיל 50 הוא גיל דפוק
גיל פרישה מינימלי של 50 שנה , יש לציין, הוא גיל דפוק. זהו גיל מבוגר מכדי להתחיל קריירה שנייה, וגיל צעיר כדי לצאת לפנסיה ולא לעשות דבר. קביעת גיל המינימום, לקצינים שאינם קרביים, על 50 שנה לפחות, צפויה לכן להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת. בפועל, מי שנשאר בצבא עד גיל 50 ככל הנראה כבר יישאר יותר. אין טעם מבחינתו לפרוש בגיל 50, והוא כבר יעדיף לדחות את הפרישה ואת היציאה שלו לפנסיה לגיל 55 שנים ויותר.
קביעת גיל 50, לכן, תוריד מעל הפרק את תפישת ה"קריירה השנייה" לקצינים שאינם קרביים. מעתה, או שהם יפרשו מהצבא באופן עצמאי בגיל מוקדם יותר ללא פנסיה, ורק יחכו עד לקבלת הפנסיה בגיל 50, או שהצבא ייהפך לקריירה היחידה שלהם. צבא כקריירה לחיים, על כל המשתמע מכך.
צבא כקריירה לחיים יהיה בעל השלכה על הבחירה של קצינים בשנות ה-20 לחייהם, שאינם קרביים, האם הם נשארים בצבא או פורשים. ניתן להניח, שיותר יעדיפו לפרוש. ניתן להניח גם כי הצבא ישחרר יותר קצינים שאינם קרביים בגיל 38, הגיל שממנו נקבעת הזכות לפנסיה, ללא פנסיה. ניתן להניח גם, שבעקבות זאת הצבא יצטרך לאזרח חלק לא קטן מהתפקידים שאינם קרביים - ולגייס אליהם אזרחים, אשר ממילא הפנסיה שהם יקבלו תהיה פנסיה רגילה (פנסיה רק בגיל 67).
בסופו של דבר, העלאת גיל הפרישה תשפיע על הרכב הצבא ועל דרך ניהול כוח האדם שלו - כוח האדם שאינו לוחם. זה רק יועיל לצבא, ובוודאי שיועיל למדינה, שתוכל כך לצמצם את מספר בני ה-50 שפורשים עם פנסיה מלאה.