ניו יורק טיימס
>> מאזן הכוח בערי התעשייה בסין משתנה. על רקע התאוששות היצוא הסיני בחודשים האחרונים, מפעלים בערים כגון ז'ונגשן מתחרים על השגת עובדים, ומנסים למנוע מעובדיהם המנוסים לערוק למפעלים המציעים תנאים משופרים.
המחסור בעובדים מחזק אותם ומעורר גל של שביתות בז'ונגשן ובסביבתה, ששיתקו את פעילויות הונדה בסין בשבועות האחרונים. התסיסה התפשטה משם לעיר הצפונית טינאג'ין, שם שיתקו השביתות לזמן מה את הייצור במפעל הרכב של טויוטה ובמפעל אלקטרוניקה בבעלות יפנית.
אף כי השביתות הסתיימו בהסכמה מצד המעסיקים להעלות את השכר, בעלי המפעלים ומומחים לשוק העבודה סבורים כי השביתות מבשרות על מציאות חדשה שציפו לה הדמוגרפים: היצע העובדים בני 16-24 הגיע לשיא ויירד בשליש ב-12 השנים הבאות, עקב מדיניות תכנון המשפחה הנוקשה שהפחיתה בחדות את צמיחת האוכלוסייה בסין. במפעלים רבים בז'ונגשן התפוסה של הפועלים היא 80%-85% בלבד, מה שגורם למנהלים לצאת לרחובות ולחפש נואשות אחר עובדים.
גאו יוהואה, סוציולוגית באוניברסיטת טסינגואה, אמרה כי גדודי העובדים הנודדים החדשים הם משכילים יותר, יודעים כיצד להשתמש באינטרנט וחומדים את המותרות העירוניות שגילו לאחר שעזבו את החוות. "הם רוצים חיים בדיוק כמו של אנשי העיר ואין להם עניין לחזור לעבוד בחוות", אמרה גאו, שחוקרת את אוכלוסיית המהגרים הפנימיים בסין, המונה 230 מיליון איש.
"לא אוהב צ'ו קי"
המעבר מהכפר לעיר נושא השלכות אדירות לערים כגון בייג'ין ושנחאי. אוכלוסייתן גדלה בעשרות מיליוני מהגרים פנימיים ללא ביטוח בריאות, ללא חינוך וללא זכויות פנסיה, מאחר שהם רשומים בערי המולדת הכפריות שלהם. אך האתגר המיידי יותר ניצב בפני מכונת היצוא הסינית, שמפיקה כשליש מהתוצר המקומי הגולמי במדינה. סטנלי לאו, סגן יו"ר פדרציית התעשיות של הונג קונג, ש-3,000 חבריה מעסיקים יותר משלושה מיליון עוברים, אמר כי הוא מייעץ לבעלי המפעלים להעלות את השכר, להתייחס לעובדים באופן אנושי יותר ולהאזין לתלונותיהם.
"אנחנו חייבים להתמודד עם הבעיות שלהם עכשיו, לפני שהדברים ייצאו משליטה", אמר לאו. "הדור הצעיר חושב באופן שונה מהורים, והוא לא אוהב צ'ו קי". משמעות הביטוי צ'ו קי, השכיח בתרבות הסינית, היא בתרגום חופשי "לאכול מרורים".
אך עבור העובדים הצעירים בז'ונגשן, רחשי הכבוד שליוו את הביטוי הזה בדורות הקודמים כבר אינם. במאמץ להימנע מאכילת מרורים רבים מדי בחן ז'אנג ג'ינפנג, 28, תריסר משרות במפעלים מאז שהגיע לעיר כשסיים את התיכון. "לפעמים אני עוזב אחרי כמה שבועות כי העבודה קשה מדי או משעממת מדי", אמר והוסיף: "כסף זה חשוב, אבל חשוב גם להפחית את הלחץ בחיים".
ז'אנג כמעט שאינו מצליח לחסוך מהמשכורת החודשית בסך 260 דולר שהוא מרוויח במפעל לייצור קופסאות קרטון, הבדל נוסף בין הדור הצעיר לדור הקודם, שחסך בלי הרף. לפי סטנדרטים מערביים, הוא עובד קשה - שישה ימים בשבוע, לפעמים יותר כשההזמנות במפעל מצטברות - אך הוא מוציא כחמישית מהשכר שלו על שכר דירה, לאחר שהעדיף לנטוש את הדרגשים ואת כיבוי האורות במעונות המפעל. החלום שלו הוא לנהל מפעל משלו, "אבל לעת עתה, הייתי שמח לעבוד במשרד ממוזג", הוא אמר.
אחד הגורמים המשמעותיים בשינוי התודעה שעובר על מהגרי העבודה הסיניים הוא הצמיחה המהירה בחינוך. בשנה שעברה, כמעט 8.4 מיליון תלמידים סיימו תיכון - 5 מיליון יותר מב-2001. התוצאה היא שיותר ויותר צעירים הם שאפתניים, אופטימיים ומודעים יותר לזכויותיהם, אמרה לין ינלינג, מומחית לעבודה במכון ליחסים תעשייתיים בסין.
גורם נוסף הוא התחכום הטכנולוגי - טלפונים סלולריים, אימייל וצ'אטים באינטרנט - שמחברים אותם לעמיתים במפעלים אחרים. "הם מבינים מה הוגן ומתי הם נתקלים ביחס בלתי הולם, והם פחות חוששים להתעמת עם ההנהלות", אמרה לין.
שיאנג קינג, 22, העובדת כמגייסת כוח אדם במפעל לתחתונים של פונילאי, נראתה מותשת ומדוכדכת תחת שמשיית הפלסטיק שלה. במפעל שלה, שמעסיק בדרך כלל 2,700 איש, יש מחסור של כ-700 עובדים. היא ניסתה ככל יכולתה להישמע עליזה, אך הודתה כי יותר ויותר נעשה קשה למצוא עובדים בעלי נכונות "לאהוב את המפעל ולהפוך אותו לביתם", כפי שנרשם בעלון שהיא מחלקת.
אף כי שיאנג יכולה להזדהות עם אלה הדוחים בבוז כמה ממשרות המפעלים הקשות יותר, היא סבורה כי צעירים רבים מדי מסרבים לעבוד קשה. "הם כולם מפונקים ואין להם סבלנות", אמרה. ואז, כשהראיון הסתיים, היא חזרה לחומר הקריאה שלה, מגזין לנשים בשם "ביוטי".
העובדים בסין צוברים כוח
מאת אנדרו ג'ייקובס
20.7.2010 / 7:04