לגרש את המתווכים, לא את הילדים

>> הבעיה הבסיסית בנושא העובדים הזרים וילדיהם היא זו: מצד אחד, יש ביקוש לעובדים אלה במשק, החל מבינוי וחקלאות וכלה בסיעוד. חשובה לא פחות היא העובדה כי יש גורמים רבי עוצמה - חברות כוח אדם בעיקר - המרוויחים כספים מפעולות תיווך בנושא.

מצד שני, העובדים הזרים פוגעים בתעסוקה ובהכנסה של עובדים ישראלים, בעיקר עובדים חלשים, ומהווים גורם זר בחברה. עובדת היותם זרים גורמת לרתיעה לגיטימית על רקע הבדלי תרבות והן לתגובות גזעניות ומפלות. בעיות דומות ניתן למצוא במדינות מערביות רבות, בעקבות הפער הכלכלי הגדול בינן לבין המדינות המתפתחות, פער המושך מהגרי עבודה. בישראל גדל העניין מממדים אפסיים בסוף שנות ה-80 להיקף של כ-250 אלף עובדים זרים כיום.



לב הבעיה היא העובדה כי הממשלה מעולם לא החליטה על מדיניות הגירה מפורשת וברורה, בעניינים שאינם נוגעים לחוק השבות. בפועל, הותרה הבאתם וכניסתם של עובדים זרים, ובה בעת נעשה ניסיון לצמצם את מספרם ואף לגרשם. נראה כי המדיניות היתה בעיקר פרי לחצים ולא פרי חשיבה והתוויית סדר עדיפויות.



על הממשלה להגדיר מדיניות הגירה, כפי שעשו מדינות רבות במערב כבר מזמן. ישראל תוכל להסתמך על ניסיונן, כמו גם על רעיונות של משפטנים וכלכלנים שהועלו בשנים האחרונות. ואולם כיון שהעניין ביסודו אינו רק כלכלי או משפטי ונוגע במהותה של ישראל ובאופייה כמדינה, מתבקשת החלטה של נבחרי הציבור.



דוגמה למדיניות הגירה אפשרית היא הגדרת קריטריונים לקבלת בקשות של מהגרי עבודה ושל מבקשי מקלט. מן הראוי כי בקשות אלה יוגשו לרשות ממלכתית, ולא לחברות כוח אדם. הקריטריונים יגובשו במענה לצורכי המשק, תוך התחשבות ברצון של המדינה להגביל את מספר המהגרים. מדיניות זו תגדיר גם אילו מן המהגרים יתקבלו לתושבות קבע. כך, למשל, נוהגת בריטניה, שהקימה רשות מיוחדת להגירה.



באשר לנושא על סדר היום כרגע, הרי שניתן היה לצפות שהוועדה הבינמשרדית שהוקמה בעניין תמליץ להשאיר חלק מהילדים ולגרש את השאר. מדוע? משום שסביר להניח שהוועדה תכיר באחריותה של ישראל לכך שנמצאים כאן עובדים זרים פרק זמן ממושך, ולכן תשאיר חלק מהילדים מסיבות הומניות. ואולם מכיון ש"הלבנה" של כולם מהווה איתות לעובדים אחרים לבוא ולהתיישב בישראל, הוחלט גם לגרש חלק מהילדים. מכאן נובע שהילדים האלה סובלים מחוסר ההחלטה של ממשלות ישראל ופעולותיהן רוויות הסתירות לאורך 20 שנה. אין לתת לילדים לשלם את מחיר כניעת הממשלות השונות ללחצי חברות כוח אדם וללחצי המעסיקים. מן הראוי להשאיר את כל הילדים שהוריהם חפצים בכך.



למרבה הצער, מדיניות גירוש עובדים זרים וילדיהם נשקלת, ולעתים אף מבוצעת, גם במדינות אחרות. אבל במדינות מתקדמות יש מדיניות ברורה, יש סיוע למהגרי העבודה ויש שמירה על זכויותיהם, כולל בתחום השכר והייצוג. בישראל כל זה חסר. המדאיג במיוחד כאן הוא פעולתם של המתווכים. למתווכים אלה יש תמריץ כספי משמעותי להתנגד לשינויים במצב ולהגדרת מדיניות הגירה. מדובר לא רק בחברות כוח אדם רשומות כדין, אלא גם במאעכרים הפועלים מול הגופים הממשלתיים ומנצלים את כוחם לגבות סכומים גדולים מהעובדים. על הממשלה לגרש (באמצעות מיסוי ופעולות ענישה ושפיטה) את המתווכים, לא את הילדים.



הכותב הוא פרופסור-חבר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בלונדון סקול אוף אקונומיקס