ב-1837 פקדה רעידת אדמה ענקית את בקעת הירדן והחריבה את העיר צפת. מניין ההרוגים ברעידה, שבדיעבד הוערכה בעוצמה של כ-6.75 בסולם ריכטר, נאמד באלפים. צפת כמעט וננטשה בעקבות אותה רעידה. כיום, כמעט 200 שנים מאוחר יותר, מודה דובר עיריית צפת כי העיר מבוטחת בפני נזקי טבע בלבד - ביטוח שאינו כולל רעידות אדמה.
זה לא צריך להפתיע. בישראל, שיושבת על השבר הסורי-אפריקאי ולכן נחשבת בעלת סיכון גבוה לרעידות אדמה, אין מדיניות של ביטוח בפני רעידות אדמה. יש רשויות מקומיות שדואגות לרכישת ביטוח כזה, לפחות כנגד הנכסים השייכים לעירייה, ויש רשויות שלא. יש חברות ממשלתיות שדואגות לביטוח כזה, ויש שלא. כ-50% מבעלי הבתים בישראל מבוטחים מפני רעידות אדמה, בעיקר מאחר שביטוח כזה הוא חובה במסגרת הלוואת המשכנתא, וכ-50% אינם מבוטחים. בכל מקרה, כל הגופים המבוטחים אינם מבוטחים לחלוטין. לפחות, אינם מבוטחים מפני רעידת אדמה הרסנית של ממש - רעידה הרסנית מזו שהרסה את צפת, ושאיש אינו יוכל לחזות אם ומתי היא עלולה להתרחש.
מי שהבחין בכך היא המועצה הלאומית לכלכלה, בראשותו של יוג'ין קנדל, שגילתה כי כולם בישראל, לרבות המדינה וחברות הביטוח עצמן, מבוטחים רק מפני רעידות אדמה קלות עד חזקות. כולם מתכוננים לאירוע הצפוי, והצפוי הוא תמיד רעידות אדמה קלות-בינוניות - התדירות של רעידות אדמה קלות היא בהכרח גבוהה בהרבה מזו של רעידות אדמה קשות. האחרונות הן אירוע נדיר המתרחש אחת למאות או אפילו אלפי שנים. זהו בדיוק אותו היגיון שהוביל לכך שישראל קיבלה באחרונה דמי ביטוח של 1.5 מיליון שקל בגין קריסת הגשר בניצנה בשיטפונות החורף האחרון.
האם המדינה זקוקה לסיוע של 1.5 מיליון שקל מהביטוח כדי לשקם גשר הרוס? בוודאי שלא. בנזק כזה תקציב המדינה יכול לשאת בקלות, וזה טיפשי ומיותר לרכוש ביטוח בעבור נזק בהיקף כזה. רק שהחשיבה הזו היא שמנחה את המדינה, ביחד עם אזרחיה וביחד עם חברות הביטוח הפועלות בה - כולם מתגוננים בעיקר בפני נזקים בינוניים וצפויים. אף אחד אינו מתגונן מפני נזק אדיר ממדים - כזה שגם המדינה וגם חברות הביטוח שלה יתקשו לשאת בו.
כמה אדיר ממדים? האומדן המקובל של נזק מרבי מרעידת אדמה בישראל הוא של 50 מיליארד דולר, כ-20% מהתוצר השנתי. את סכום הנזק הזה קבע ד"ר אבי שפירא, יו"ר ועדת היגוי לרעידות אדמה במשרד התשתיות, וגם הוא מודה כי מדובר באומדן לא מדויק וישן. האומדן של נזק מרבי של 50 מיליארד דולר נקבע לפי 12 שנה ולא עודכן מאז. יתרה מכך, לא ניתן לקבוע איזו עוצמה של רעידת אדמה עלולה לייצר נזק רב כל כך - אבל ההערכה היא כי מדובר ברעידות אדמה חזקות אפילו מאלה שהחריבו את צפת. כלומר, מדובר ברעידות נדירות ביותר.
כנגד נזק שכזה אין כיום לישראל כל הגנה. חמור יותר, גם לחברות הביטוח - המוכרות ביטוח נגד רעידות אדמה - אין כיסוי לנזק בממדים כאלה. מקובל להעריך כי חברות הביטוח ערוכות בפני רעידות אדמה עד סדר הגודל שהחריב את צפת. אם תתרחש רעידת אדמה חמורה אפילו מכך - חברות הביטוח פשוט יקרסו, וישאירו את מבוטחיהן בהריסות יחד עמן. אם קטסטרופה מסדר גודל כזה תתרחש, כולם יפנו לכתובת אחת שתושיע אותם: תקציב המדינה.
להקים קרן ביטוח לאומית
בהשאלה מעולם הבנקאות, ישראל היא ה"מלווה של מוצא אחרון" לכל אזרחיה במקרה של רעידת אדמה אדירה. רק ששמואל אברמזון מהמועצה הלאומית לכלכלה גילה כי המדינה מעולם לא נערכה לתפקיד זה. כיום אין לישראל אמצעים כדי למלא את התפקיד, והביטוח שיש למדינה הוא חסר תוחלת - הוא מבטח רק עד סכומי נזק נמוכים.
לכן, המועצה הלאומית לכלכלה ממליצה על החלפת דיסקט: במקום לקנות ביטוח חסר תוחלת לנזקים קלים, שבהם המדינה יכולה לשאת בכל מקרה, להתמקד אך ורק בביטוח למקרים נדירים אך קשים מאוד. משמע, לנסות ולקנות ביטוח קטסטרופה בחברות הביטוח הגדולות בעולם, ובעיקר: להתחיל להקים קרן ביטוח לאומית.
זאת לא המצאה ישראלית. חצי שנה לאחר שהאיטי חרבה ברעידת אדמה לא מאוד חזקה, כמעט שנשכח כי חודש אחריה חוותה צ'ילה את אחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה. רעידת אדמה של 8.8 בסולם ריכטר, שפגעה קשות בערים שלמות, והסבה נזק של 50 מיליארד דולר. כן, בדיוק אותם 50 מיליארד דולר שנאמדים גם בישראל.
יש שתי סיבות לכך שרעידת האדמה בצ'ילה נשכחה. האחת, תקן הבנייה בצ'ילה היה מתקדם, ולכן מספר הבניינים שקרסו ומספר ההרוגים היה קטן הרבה יותר מאשר בהאיטי. השנייה, שלהבדיל מהאיטי - צ'ילה היתה ערוכה פיננסית לרעידה הזאת. לצ'ילה יש קרן השקעות ממשלתית (sovereign fund) שצברה את רווחי כריית הנחושת במדינה והשקיעה אותם למען הדורות הבאים ולמען יום גשום. כאשר היום הגשום הגיע ורעידת האדמה היכתה בצ'ילה, היו למדינה המקורות הנדרשים לשם מימון תהליך השיקום.
המועצה הלאומית לכלכלה ממליצה על הקמת קרן כזו בדיוק בישראל. המקורות לקרן כזו יהיו מביטוח רעידת אדמה חובה שתטיל המדינה, ואשר יגבה פרמיה גם מחברות ורשויות מקומיות, וגם מאזרחי ישראל, דרך ייקור תעריף הארנונה, למשל.
עם זאת, הסיכוי שתוקם קרן כזו אינו גבוה - בגלל התנגדות כלכלית של האוצר. באוצר מכירים בצורך לשפר את ההיערכות הביטוחית של ישראל מפני רעידות אדמה, אבל טוענים שזה בלתי סביר בעליל להתחיל להעביר מיליארדים לקרן חיסכון - בשעה שלישראל יש עדיין חוב לאומי ענק. "מה הטעם", שואלים שם, "להסיט תקציבים מבניית מסילות רכבת לביטוח, שכל מטרתו תהיה לשקם את מסילות הרכבת אם הן ייהרסו בעתיד?".
במתח שבין המשך ההשקעה והצמיחה בהווה לבין הצורך להבטיח את העתיד כנגד רעידות מעדיפים כרגע באוצר את הגרסה האמצעית: לחייב את כל החברות הממשלתיות והרשויות המקומיות לרכוש ביטוח סביר מפני רעידת אדמה, ולהעריך כי אם תגיע רעידת אדמה אדירת ממדים - ישראל תהיה כבר עשירה ומפותחת מספיק (וגם עם תקן בנייה מפותח מספיק) כדי להצליח ולספוג את הנזקים.