אוכלים טוב בהיי טק הישראלי

שעת הצהריים מגיעה ועמה ההתלבטות המוכרת: מה נאכל היום, באיזו עסקית לבחור או מאיזו רשת להזמין? אותה סוגיה הרת גורל, אשר מסתיימת לא פעם בלחמנייה קרה עטופה בניילון כשלצדה קפה מהמטבחון, מטרידה פחות ופחות עובדים בישראל. עובדי סאפ, למשל, כבר לא נדרשים להרהר בנושא מאז שרשת קפה ג'ו פתחה סניף במשרדיהם, בעוד המועסקים באמדוקס נהנים מבופה עשיר של חברת הקייטרינג שולץ.

רשתות בתי קפה וקייטרינג שזיהו את ההזדמנות עטים על משרדי חברות גדולות ופותחים סניפים בכל פינה פנויה. הרשתות שחודרות למקום העבודה מציעות ארוחות צהריים, מנות שף וכריכים שנשלחים ישירות למשרד, כך שהיושבים בהם אפילו לא נדרשים להפסיק לעבוד. את הרווחים קוטפים, כמובן, בעלי הקפטריות, הנהנים מקהל שבוי של מאות עובדים. לסניף ממוצע של "אספרסו בר" במקום עבודה, לדוגמא, נכנסים כ-1,000 לקוחות ביום, שקונים מזון ב-30 אלף עד 70 אלף שקלים ביום.

כך במשרדי סלקום וסאפ, כאמור, תמצאו סניף מקומי של רשת קפה ג'ו בעוד רשת אספרסו בר חנכה סניפים במשרדיהם של עובדי אורנג', ישראכרט ובקרוב גם אמדוקס.

עופר גבירצמן, סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי ב"קפה ג'ו", מסביר את המגמה באומרו כי "אנחנו מעוניינים שמי ששותה קפה שלנו בעבודה, יחפש אותנו גם בחוץ". "הסניפים, שנפתחים במוקדים המאכלסים אלפי עובדים, רווחים גם בזכות עצמם" הוא מוסיף.

עובד ההיי-טק המצוי, מהדורת 2010, הינו סועד משכיל הצופה בתוכניות בישול, מתעדכן בחומרי גלם ובתפריטים ומצפה לרף ראוי גם במקום העבודה. מי שמנסה להתאים עצמו לדרישה הוא קייטרינג שולץ, האחראי להאכלת 80% מעובדי חברות ההיי-טק בישראל, בהן אמדוקס, נטוויז'ן וקומברס. לדברי אורן שולץ, המנכ"ל והבעלים של החברה, 850 עובדים מכינים מידי יום כ-50 אלף מנות, שנשלחות ל-60 חברות. "צריך לגוון כל הזמן", הוא אומר. באמדוקס, למשל, אוכלים מדי צהריים 4,000 איש בשלושה מתחמים ובעזרת מצלמה הם צופים מהמסוף שלהם בתמונת המצב בחדר האוכל: האם התפוסה מלאה, מה מצב התור, ליד מי אפשר לשבת, מחברתו של מי להימנע, וכמובן - מה בתפריט. "אחת לשבוע אנחנו שולחים לעובדים תפריטים לבחירה, כדי שיידעו מה צפוי להם במשך השבוע", מוסיף שולץ.

המנה הפופולארית ביותר כוללת המבורגר במשקל 220 גרם, שעליו ביצת עין ולצדו סלט כרוב וצ'יפס. אחרי ההמבורגר צועדים בגאון שלל גרסאות למנות עוף, חומוס וסושי. מנות אנינות שנקלטו היטב הן פילה סלמון על מצע של אטריות אורז; אנטריקוט ברוטב קייג'ון ומנות תאילנדיות מורכבות. "תמיד קיימת תחושה שאחרי ההתאהבות במנות המיוחדות, רוב הסועדים רוצים לחזור לחומוס", מסכם שולץ מגמה רווחת.

"כשבאים אלי לקוחות, אני יוצאת אתם לאכול במסעדה", מספרת שני שמעוני מחברת נטוויז'ן, שבקפיטריה של החברה בה היא עובדת אוכלים מדי יום כ-2,000 עובדים. "למרות זאת, מזה שלוש שנים בסיס הקבע שלי הוא האוכל בחברה. אני מרבה לאכול ירקות ובשר, ומכיוון שכבר מכירים אותי מכינים לי מנות מיוחדות, יוצרים צירופים על המקום בשבילי. זו תחרות הולמת למסעדות שבחוץ" היא מוסיפה.

בחברת ההיי-טק ורינט שבהרצליה הגישו החודש "תפריט מונדיאל" - העובדים סעדו בכל יום מנות המזוהות עם המדינות שהתמודדו באותו ערב על המגרש. "יש לנו תחרות גדולה", הסביר את הבחירה רונן אלטובסקי, מנהל המטבח במקום מזה 14 שנה. נבחרת גרמניה יוצגה בנקניקיות מרגז במחבת אישית על מצע כרוב; הולנד יוצגה בברוסקטה חמה ועליה סלט טונה; ספרד בפאייה עם עוף, זיתים ואורז; ואנגליה בפיש אנד צ'יפס, כמובן. בוורינט סועדים מדי צהריים כ-380 איש - זה מקום קטן יחסית, שקל לגוון ולחדש בו. אחד הגיוונים שנקלט היטב, לדברי אלטובסקי, הוא מנה אוונגרדית למדי: קבבונים על מקל קינמון עם עדשים, אורז וטחינה אדומה עם סלק.

חברות קטנות יחסית הן אכן כר פורה למטבח יצירתי. כך למשל בחברת SIT באור יהודה, המתמחה בלימוד מתודות חדשניות לחברות בעולם, עשו החלטה חדשנית והכריזו על כמה ימים בחודש של ארוחות צהריים משותפות, מעשה ידיהם של העובדים. התוצאה היא ארוחת צהריים עשירה מאוד, שיתופית וחסכונית, ללא תלושים או מתחרים מבחוץ. גם זו דרך גם לחסוך וגם להעלות את הרף הקולינרי.