במסגרת התקציב וחוק ההסדרים אושרו גם כמה תיקונים מהותיים בחוק לעידוד השקעות הון. עכשיו, מציע אוריאל לין, יו"ר איגוד לשכות המסחר, לקבוע קריטריונים שונים לחוק, שייתנו עדיפות להשקעות בפריפריה, לאו דווקא למפעלים. לטענתו, ההצעה שלו תילחם בבעיה הקשה שיעורי האבטלה הגבוהים במיוחד מחוץ למרכז הארץ. אך השאלה האמיתית היא לא סעיף זה או אחר בחוק, אלא האם הוא באמת מעודד השקעות? או אם ננסח את השאלה המעניינת מבחינת משלמי המסים: למי זה באמת עוזר שלוקחים מאתנו כספים ונותנים לחברות החזקות במשק?
ועוד לפני שאתם ממהרים לחרוץ תשובה, כדאי שתדעו שבשנים האחרונות יותר ממחצית מכספי "עידוד ההשקעות", המסתכם במיליארדי שקלים, הגיע למיליארדרים כמו דנקנר והאחים עופר.
מסתבר, שאלו מכם שמשלמים מסים, מפרישים כספים, בין היתר, כדי לעודד מספר מצומצם של משפחות, שאם לא תעודדו אותן, הן לא ישקיעו כספים ביוזמות חדשות, כך בכל אופן סבורים המומחים במרכז ההשקעות ובמדען הראשי.
אז לפני שנבחן את הצעתו החלופית של אוריאל לין, כדאי לחשוב לרגע איך זה בעצם עובד. כיצד "ההון" חולב את "השלטון"? חברות התעשייה הגדולות מאוגדות במסגרת "איגוד התעשיינים", שבראשו עומד שרגא ברוש. את האיגוד הזה מחזיקות מספר חברות גדולות המממנות את פעילותו, שעיקרה לובי ויחסי-ציבור. האיגוד הזה אמור לייצג את האינטרסים של מעסיקים גדולים, מול האינטרסים של העובדים, שכביכול מיוצגים על-ידי המונופול ההסתדרותי. אלא ששני הארגונים האלה גילו שיש להם מטרה אחת משותפת הממשלה. אז למה להם לריב. הרי הסכמה של אותם שני גופים שווה לממשלה הרבה שקט ויציבות ושווה לאותם גופים כסף, כי על שקט צריך לשלם. וכך, באים לממשלה שני האדונים עפר עיני, ראש ההסתדרות, וברוש, נשיא התעשיינים, מציגים את דרישותיהם, ונענים בחיוב. מה זה כמה מיליארדים בשביל שקט?
ובכלל, המיליארדים האלה מוקצים למטרות שנראות טוב: "עידוד התעשייה", עידוד השקעות", "קמפיין כחול-לבן" - הכול ציוני, הכול טוב. ובכן, אחרי שנים בהן הושקעו בתעשייה הישראלית עשרות מיליארדי שקלים מכספי ציבור, "לשם יצירת מקומות עבודה חדשים", נוצרו ב-2009 כ-4,300 משרות חדשות בתעשייה, מתוך כ-77 אלף משרות חדשות. ומה הפלא? לפי מחקר שנערך בבנק ישראל, ההשקעה הכספית הנדרשת לשם יצירת מקום עבודה חדש במפעל גדול, גדולה פי 5 מההשקעה הנדרשת בעסק קטן. כלכלנים קוראים לזה "תוספת שולית פוחתת בתשומות" הגדלת הזמנות במפעלים גדולים דורשת תוספת קטנה יותר בכוח אדם ובתשומות בכלל.
רפורמות מוצלחות במיוחד שהונהגו בעבר באנגליה, באירלנד, בספרד ובמקומות נוספים בעולם, הראו שהפוטנציאל הגדול ביותר לגידול במספר המשרות במשק, קיים בעסקים קטנים. אלא שעסקים קטנים כלל לא נהנים מכל חוקי עידוד ההשקעות והכספים הרבים המוקצים להם, מכיוון שאין להם לובי חזק; אין להם ארגון משומן עם צי של לוביסטים; אין להם יכולת מיקוח מול האוצר והממשלה.
ומה עם הקטנים?
לכן, אם נועה, המעצבת הגרפית מיישוב ברמת הגולן, רוצה להתמודד על מכרזון קטן לעיצוב חוברת, היא תצטרך להצניע את עובדת היותה תושבת "הצפון הרחוק", ולציין במכרז את כתובת הוריה במרכז. אם היא תזכה במכרז, היא תצטרך לקחת הלוואה של 20 אלף שקלים לרכישת ציוד גרפי חדיש, בתנאים של משק בית קטן מהצפון (כולל ערבות בנקאית של הוריה), כי אין שום קרן שהיא יכולה לפנות אליה. נועה זכתה במכרז ושכרה עובדת הגרה ביישוב סמוך לה. היא גם מתחילה לייצר עבודה למכון העתקות סמוך, ומשתמשת בשירותי שליחות בטיסה מהצפון. היא הגדילה את מצבת כוח האדם שלה ב-100% והביאה עבודה ליישובים בצפון הארץ. היא עשתה זאת בלי שום עידוד.
חברות רבות גילו עד כמה כדאי להקים מרכזי שירות לקוחות בדרום הארץ ובצפונה מה שמכונה פריפריה. הן לא עושות את זה בזכות מענקי עידוד, וגם לא לשם הציונות. הן עושות את זה כי זה כדאי להן. אלא שאנחנו מעדיפים להמשיך לעצום עיין נוכח שוד הקופה הציבורית, ולתת יד להתעללות בעסקים הקטנים.
שר אוצר אמיץ צריך לכבד את התעשיינים והלוביסטים שלהם במיץ ולשלוח אותם הביתה. כסף? מהממשלה? השתגעתם? למה, זה כסף של אבא שלי? כך הוא צריך להשיב להם. במיוחד בימים שהשפיות מתעוררת בנו, וגם בכספי הביטחון אנחנו מעזים לקצץ. האם עידוד ההשקעות של המיליארדרים חשוב יותר ממערכת הביטחון?
אפשר וצריך לעודד השקעות של חברות גדולות, כמו גם של עסקים קטנים ובינוניים. המשקיעים בעולם בוחנים את כדאיות ההשקעה שלהם בעיקר לפי שיעורי המס, מערכת חוקים ברורה ואכיפה יעילה. אנשי עסקים רוצים לדעת בדיוק למה לצפות. הם לא אוהבים חוקים עמומים, חוסר יציבות ואכיפה עצלה. אלו הדברים שהאוצר יכול לקדם למען עידוד העסקים. לצורך זה הורדת תקציבי העידוד למיניהם לטובת הקטנת שיעורי המס, תהיה הרבה יותר יעילה.
טונה שהתגיירה
ההצעה של אוריאל לין להגמשת הקריטריונים למתן המענקים, כדי שלא יוקצו רק לתעשיינים, אלא גם לעסקים מתחומי המסחר והשירותים להם יש פוטנציאל גדול יותר ליצירת מקומות עבודה חדשים - וזוהי הצעה שיש בה הגיון. אם כבר בעל הבית השתגע ומחלק כספים, מדוע שלא יחלק אותם לכל העסקים? האם התעשייה זקוקה לסיוע גדול יותר מעסקים אחרים? על טענותיו של לין ניתן להוסיף את הטיעון הקלוש, אבל יעיל מאוד מבחינה תקשורתית, עסקי המסחר והשירותים הם עסקים 'כחול-לבן', בשונה מעסקי תעשייה רבים המבוססים על חומרי גלם זרים. אלא שהדיון הזה עקר, מכיוון שהסיכוי של לין לטרוף את הקלפים מחדש ולהזיז את ברוש-עייני מקדמת הבמה הוא יותר מקלוש.
התעשיינים, כמו 'קנה כחול-לבן', כבר מזמן נכנסו לרפת המכובדת של הפרות הקדושות. צריך להיות רעב של ממש לפני שמישהו יחשוב להיכנס לרפת הזו ולבחון מחדש את הפרות הללו.
אתם יכולים לשמוע על האחים עופר שמעודדים את הקמפיין כחול-לבן באיגוד התעשיינים; אתם יכולים להתרשם מכך שהחוק לעידוד השקעות המחייב את החברות הנתמכות להשתמש בלפחות 50% חומרי גלם ישראליים; אתם עשויים להבין שחברת 'טאואר' של האחים עופר היא הנהנית העיקרית מכך שחברות ישראליות מעדיפות לרכוש שבבים ישראליים רק כדי לזכות במענקים, ועדיין לא תבינו שמשהו לא בסדר. אתם יכולים להתמלא גאווה ישראלית כשאתם רואים את התווית 'תוצרת כחול-לבן', המתנוססת בגאון על קופסת הטונה ולחשוב שאתם ציונים, מה איכפת לכם שהטונה לא מהארץ, וגם השמן לא, וגם קופסת הפח לא - העיקר שהמכונה הישראלית סגרה על הטונה והשמן הזרים את קופסת הפח הזרה.