סוחבים תרנגולות מהלול של עצמנו

>> התרבות הישראלית, שמזהה ניהול עם קפיטליזם חזירי, עולה לנו ביוקר. אין מקום שמשקף זאת טוב יותר מאשר התפקוד של הפרלמנט הישראלי - הכנסת. יותר נכון יהיה לומר כי אין מקום שמשקף זאת טוב יותר מאשר היעדר התפקוד של הפרלמנט הישראלי.

העובדה שכנסת ישראל אינה מנוהלת, מה שאומר שהיא מעולם לא הציבה לעצמה יעדים או מטרות כלשהם, ובהכרח היא גם מעולם לא מדדה אם היא משיגה את היעדים והמטרות (שכלל לא הוצבו) - גורמת לכך שהכנסת מתנהלת כמו קומזיץ מעידן הפלמ"ח. כולם סחבקים, כולם שרים שירי רעות וכולם סוחבים תרנגולות מהלול של עצמם - מבלי אפילו להבין זאת.



המחשה לכך היא הצעת החוק הנוגעת לשינוי המבנה התאגידי של קופות החולים. הצעת החוק הוגשה לכנסת לראשונה ב-1999, בעקבות מסקנותיה של ועדה משותפת למשרדי המשפטים, הבריאות והאוצר. רוצה לומר, הצעת החוק הזאת היתה פרי עבודה ממשלתית רצינית ומעמיקה, שכל משרדי הממשלה הרלוונטיים הסכימו עליה.



ההסכמה הרחבה נבעה מכך שמשרדי הממשלה, האמונים על יישום חוק הבריאות בישראל, הבחינו בשתי עובדות מטרידות. האחת, שחוק הבריאות מוסמס בידי הקופות. השנייה, שהמסמוס הזה משרת אינטרסים זרים בניהול הקופות - בניגוד לאינטרס הציבורי. המסמוס היה של סעיף בחוק הבריאות שחייב את כל קופות החולים לעדכן את התקנונים שלהן כדי להסדיר את מבנה השליטה הציבורית בהן.



כל התקנונים של קופות החולים נקבעו לפני עשרות שנים, חלקן עוד בהתאם לחוק העותומני, והם נועדו לשמר את מבנה השליטה ההיסטורי בקופות השונות. משמע, השליטה של הסתדרות העובדים הכללית בקופת חולים כללית, הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בקופת חולים לאומית, ושליטה של עובדי הקופה ורופאיה בקופות החולים מאוחדת ומכבי.



העובדה שגרעיני השליטה ההיסטוריים ניהלו את הקופות לטובתם שלהם ובניגוד לטובת הציבור, אינה טעונה הוכחה. למעשה, חוק בריאות ממלכתי נחקק לאחר שקופת החולים הגדולה במדינה, הכללית, נקלעה למשבר חמור בתחילת שנות ה-90, ונדרשה לתוכנית הבראה ולהזרמה של כמיליארד שקל מכספי המדינה. עשר שנים מאוחר יותר נדרשה גם קופת חולים לאומית, בשליטתה של הע"ל - לאחר פרשת הירשזון אין צורך להבהיר עד כמה אמות המידה הניהוליות של הע"ל היו רחוקות מתקינות - לתוכנית הבראה ולהזרמה של מאות מיליוני שקלים של כספי מדינה.



באיחור גילתה המדינה כי "עבדו" עליה, וכי הסעיף שאמור היה להסדיר את הניהול של קופות החולים ולהבטיח כי גופי הניהול של הקופות (הדירקטוריונים שלהן) יהיו גופים מקצועיים, עם חברים מקצועיים, הפועלים אך ורק כדי לשרת את האינטרס הציבורי - ולא האינטרס של ההסתדרות, או של עובדי הקופה ורופאיה - לא קוים. לפיכך, הוועדה הבינמשרדית גיבשה הצעת חוק שזאת בדיוק היתה מטרתו: לקבוע כי חברי דירקטוריון של קופות החולים יהיו אנשי ציבור, שייבחרו על ידי ועדה בראשות שופט, ויעמדו בכל דרישות הסף לתפקיד החשוב שהם ממלאים. זה היה ב-1999. מאז הועלתה הצעת החוק ארבע פעמים - בפעם האחרונה ב-2008. ארבע פעמים נחלה הצעת החוק כישלון.



למה? כי קודם אברהם הירשזון שלט בוועדת הכספים, ולא נתן לאשר את הצעת החוק. לצדו פעלו גם עמיר פרץ, ואחריו עופר עיני, כדי להבטיח שהצעת החוק לא תעבור. כיום זהו גם יו"ר ועדת העבודה והרווחה, חיים כץ, שפועל בניגוד עניינים ברור - באורח תמוה, כץ ממשיך לכהן כראש ועד העובדים של התעשייה האווירית במקביל לכהונתו כח"כ - ומבטיח כי האינטרסים של ועדי העובדים בקופת חולים כללית לא ייפגעו. באמצע היו גם הרופאים של מאוחדת ומכבי, שהפעילו את הלובי שלהם על הח"כים.



כל האינטרסים הצרים שבעולם הועדפו על ידי הח"כים, פרט לאינטרס הרחב של הציבור כי ביטוח הבריאות שלו ינוהל בצורה מסודרת, שקופה ותקינה, על סמך שיקולים ציבוריים בלבד. 30 מיליארד שקל של ביטוח בריאות מופקרים מדי שנה לניהול לא שקוף, לא מוסדר ולא ציבורי - רק מפני שהח"כים מעדיפים לשרת אינטרסים אחרים.



אז הנה, פרי הביאושים של חוסר המקצועיות, חוסר ההגינות והיעדר המדידה של פעילות הכנסת, נפרש עתה לפנינו. לאחר עשר שנים, שלושת משרדי הממשלה נכנעו. במקום הצעת חוק ברורה ומסודרת, הם העדיפו להגיע לפשרה עם הע"ל: דירקטוריון משותף, שרק שליש מחבריו הם נציגי ציבור באופן מובהק. שליש נוסף מחבריו ממשיכים לייצג את הע"ל, ושליש שלישי הוא באמצע - קצת מזה וקצת מזה. ניהול ציבורי נקי ומובהק לא ברור שהתקבל כאן. המאבק הציבורי הכל כך נכון וכל כך צודק שניהלה הממשלה כשל, וכנסת ישראל נושאת באשמה המלאה לכך.