היצוא האולטימטיבי

(ביירות) צוות שוק המזרח התיכון עשה סיור ממסוק בשמי ביירות בזמן שהיו בלבנון עבור משימה מיוחדת. הסיור עבר מעל סולידר, אזור קניות ועסקים הנבנה מחדש לאחר שנים של קונפליקט שנפסק ומתחדש. בעוד עדיין יש כיסים של קרקע ריקה, קו הרקיע התמלא מהר וניתן להגיד בבטחה שזה עוד לא הסוף.

בשונה משאר העולם המנסה למצוא קרקע יציבה לאחר שלוש שנים של משבר עולמי, בלבנון היה זינוק באחזקות פיננסיות והפקדות במהלך 2007 ו-2009. המספרים אדירים. לאוכלוסיה של קצת יותר מארבע מיליון אזרחים יש מערכת בנקאית עם הפקדות של מאה מיליארד דולר. במהלך החלון של שלוש השנים, 55 מיליארד דולר נכנסו למדינה, כשקצת יותר מ-40% מהסכום בצורה של העברת כספים.

עברתי על סכומים אלו עם פרדי באז, סמנכ"ל כספים ומנהל אסטרטגיה בבנק אאודי וכלכלן בכיר במדינה קטנה אך מלאת חיים זו. לאחר שהייה של שבוע בלבנון, אמרתי לבאז ששמעתי אנשים בגילאים שונים מדברים על "בריחת המוחות" – מצב בו הצעירים הולכים ללמוד בחו"ל ולא חוזרים.

בשיחה עם אנשים שונים, בעיקר עם האמהות של הצעירים, מקבלים תגובה די רגשית – כאשר הטענה הצפויה ביותר היא שהממשלה לא מספקת מספיק הזדמנויות עבור כל הכשרונות הצעירים. אבל מבט מקרוב על המספרים מגלה תמונה שונה. לבנון עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – מייצאת כוח אדם איכותי לשאר העולם.

עבור לבנון, זו מתנה שממשיכה לתרום לשורה התחתונה של המדינה. ההכנסה לנפש היא מעט פחות מעשרת אלפים דולר, ההכנסה הגבוהה ביותר מבין 22 המדינות במזרח התיכון עבור כלכלה שלא מתבססת על נפט, ולדברי באז אלו הנתונים כאשר לבנון משתמשת רק ב-70% מהיכולת האמיתית שלה.

וזהו האתגר האמיתי של לבנון. נכון לעכשיו יש למדינה יכולת מוגבלת לקלוט את כל האנשים המוכשרים שבה. שרת האוצר ראיה (Raya) אל חסן אמרה לי שהממשלה הוסיפה 1.5 מיליארד דולר לתקציב השנה כדי לשקם את התשתיות – בעיקר את רשתות התקשורת והכבישים. אם הממשלה רוצה להתמחות בשירותים בנוסף לבנקאות, יש להביא את היסודות לרמה נאותה. סכום מכובד זה נתפס גם כחיוני מבחינה פוליטית כדי להעביר את התקציב בקואליציה המורכבת המשקפת את התמהיל הפוליטי.

השרה אל חסן נמנית על המחנה המאמין שהמשאב הטוב ביותר של לבנון נשאר ההון האנושי שלה, וכי ההוצאות על התשתית יכולות לקדם את המגזרים שיכולים למנף את הכישרון. תזרימי הכספים הנכנסים ללבנון מעניקים לשרת האוצר ולממשלה מרווח נשימה עבור ההוצאות הנוספות. גרעון התקציב נשאר בן שתי ספרות, והחוב ארוך הטווח של כמעט 150% מהתוצר המקומי גבוה יותר מהחוב של יוון, שפנתה לשכניה האירופאים שיחלצו אותה.

בלבנון אין אווירה של דאגה, לא מצד הממשלה ולא מצד המגזר הפיננסי. ביקרתי בבנין מגורים חדש שעוצב על ידי פוסטר ושות' שנקרא "ביירות 3", ממש קרוב לחוף. שישים מתוך 150 הדירות כבר נמכרו למרות תאריך כניסה ב-2014 וטווח מחירים של 7,500$-10,000$ למטר מרובע. מה שיש לנו כאן זה מצב בו דירה בלבנון נמצאת באותה רמת מחירים כמו מערב לונדון או אמצע מנהטן, ואף אחד לא מרים גבה.

בצורה לבנונית טיפוסית, האנשים חיים את הרגע, בין אם זו ארוחה מעולה במסעדה צרפתית, אחד מאולמות האורחים על החוף או מועדון הלילה הנודעים. האנשים כאן היו עדים כמעט להכל, כשסכסוך הוא רק חלק מהמשוואה ומההישרדות.

ושוב, המספרים מצביעים על דבר מעניין. לאחר מותו הטרגי של ראש הממשלה רפיק חרירי והמלחמה ב-2006, כשלוש מיליארד דולר עשו את דרכם מחוץ למדינה בכל פעם, אבל לא לאורך זמן. בתוך שנה וחצי, סכום זה ויותר חזרו למערכת הבנקאית.

המדינה ואזרחיה מנערים את האבק, מתארגנים מחדש וממשיכים קדימה – בעזרת הייצוא המוביל שלהם לאורך כל הדרך, שממשיך לתת בחזרה.