כשלא מפשירים קרקעות בנגב הן בוערות: הבדווים פונים ליזמות אנרגיה סולארית

ענני אבק עולים משני צדי המכונית כשנוסעים בכפר הבדווי אבו קרינאת, הסמוך לדימונה. מלבד כביש הגישה אל הכפר, שנסלל בחודשים האחרונים, הדרכים בכפר הן דרכי עפר מלאות מהמורות. גמלים ועזים מסתובבים פה ושם, ופחונים הם חלק מהנוף. עם זאת, אפשר לראות גם שינוי: כביש הגישה החדש ובתי אבן - חלקם בנויים ואחרים בתהליכי בנייה. תהליך זה מתחולל, באטיות ובהדרגה, גם בכפרים אחרים במועצת אבו בסמה, שאליה משתייך הכפר אבו קרינאת.

שינוי אחר בכפר, שבו מתגוררים כ-4,000 תושבים, הוא ההסכם שחתמה באחרונה משפחה אבו קרינאת עם חברת ערבה פאוור. לפי ההסכם, תשכיר המשפחה לחברה שטח של כ-240 דונם, לטובת הקמת חווה סולארית להפקת חשמל מאנרגיית השמש - ותמורת השכירות תקבל מדי שנה 6,000-1,500 שקל לדונם. ערבה פאוור חתמה באחרונה על הסכם דומה עם משפחה המתגוררת בכפר תראבין שליד רהט.



מוסא אבו קרינאת, המלמד אזרחות בכפר ערוער הסמוך לאבו קרינאת, הוא מנהל הפרויקט מטעם המשפחה, אחת המשפחות הבדוויות הראשונות שהגיעו להסדר פשרה עם המדינה - מהלך שהוביל לבעלות רשמית של המשפחה על הקרקע וסלל את הדרך לחתימת ההסכם עם ערבה פאוור.



"המשא ומתן עם החברה היה מייגע ולא קל", אומר אבו קרינאת. "כחלק מההסכם, בני המשפחה שלנו יהיו מועסקים בפרויקט. מעבר לתעסוקה, פרויקט כזה יחזק את הגאווה העצמית של הצעירים במשפחה. הם מרגישים שהפרויקט הזה הוא שלהם".



"יש כאן חלון הזדמנויות", מוסיף עמרם קלעג'י, ראש המועצה האזורית אבו בסמה. "כיום, בשל סכסוכי קרקעות בין הבדווים למדינה, הכל משותק אצל הבדווים בנגב. אם ייכנסו מיזמים של אנרגיית שמש, הקרקע תיהפך לבעלת ערך. בעזרת השמש אפשר יהיה לשנות את האקלים החברתי-כלכלי".



החזון הזה, ואת זה יודע גם קלעג'י, עוד רחוק מליהפך למציאות. כרגע, האוכלוסיה הבדווית בישראל נמצאת במקום הנמוך ביותר שיש: כ-180 אלף בדווים חיים בנגב, מחציתם ללא תשתית בסיסית של כבישים, מים, חשמל או ביוב. היישובים סובלים מאבטלה, ממערכת חינוך ירודה ומתשתיות לקויות, בלשון המעטה.



במקביל, ב-20 השנים האחרונות חלה תמורה עמוקה בדימוי של הבדווים בנגב בדעת הקהל היהודית. אם פעם נתפשו הבדווים כנוודים החיים במאהל במדבר, רועים צאן ורוכבים על גמלים, הרי שכיום הם נתפשים כעוסקים בפשע לסוגיו: גניבה, גביית דמי חסות מעסקים ונסיעה פרועה בכבישי הדרום. פעמים רבות מתוארים הבדווים כפולשים לאדמות לא להם, אף שרובם ישבו באדמות הנגב עוד לפני קום המדינה.



סוגיית הבעלות על הקרקע נמצאת במחלוקת חריפה בין הבדווים למדינה,והיא החסם המרכזי לפיתוח כלכלי ולשיפור מצבה של האוכלוסיה. בעבר, הזדהו רבים מהבדווים עם המדינה ושירתו בצה"ל - מגמה שנמצאת בירידה בשנים האחרונות במקביל להרחבת ההשפעה של התנועה האיסלאמית - בזכות פעולותיה בתחום הרווחה והחינוך. כך, בתהליך הדרגתי, נהפכו הבדווים לאיום דמוגרפי וביטחוני, ואזהרות על אינתיפאדה בדווית מתקרבת נהפכו לנפוצות יותר ויותר בשיח הציבורי.







לממש את הפוטנציאל



מה שקשה לראות במגזר הבדווי, אך נמצא מתחת לפני השטח, הוא הפוטנציאל הכלכלי. הפרויקט הסולארי באבו קרינאת הוא רק דוגמה אחת. יותר ויותר צעירים בדווים נרשמים למוסדות להשכלה גבוהה, ונרשמת חדירה, אטית אמנם, למקצועות חופשיים כגון רפואה והנדסה. לפני מספר שבועות קיבלו חמישה סטודנטים בדווים תוארי ד"ר באוניברסיטת בן גוריון, מתוכם שתי נשים. פוטנציאל היזמות אצל הבדווים קיים גם הוא, אם כי רחוק ממימוש: בתחום התיירות, לדוגמה, נראה שיותר יהודים עוסקים ב"אירוח בדווי" מאשר הבדווים עצמם.



"צריך להגיד את האמת: אנחנו אשמים בחלק מהבעיות", אומר עטאף אבו עג'אג', מנהל המחלקה לפיתוח כלכלי בעמותת אג'יק, הפועלת להעצמת האוכלוסיה הבדווית בנגב ולשיתוף פעולה יהודי-ערבי. "ברמת הפרט, האוכלוסיה צריכה לקחת את עצמה בידיים ולהפסיק להתבכיין. הקומץ שמתעסק בגביית דמי חסות ובגניבות פוגע בי לפני שהוא פוגע ביהודי, בגלל הנזק התדמיתי. אבל אתה תמצא גם מנתחי לב ופרופסורים מהמגזר הבדווי. הפשיעה נובעת מכך שלצעירים אין מה להפסיד. אדם לא נולד פושע. אם הוא לא עובד שמונה שעות ביום, הוא יעבוד ארבע שעות בלילה כגנב. המדינה לא יכולה להזניח את הבדווים. הבעיה היא שמבחינת המדינה אנחנו לא חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. צריך לעשות שינוי יסודי בתפישה, לטובת כל הצדדים: במקום לחשוב איך למנוע את האיום, להתחיל לחשוב איך לממש את הפוטנציאל".



פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון, אחד החוקרים הידועים של מצב הבדווים בנגב, מסכים שיש שינוי חיובי, אך סבור שהתהליך חייב להיות מהיר הרבה יותר. "קרוב ל-100 אלף איש עדיין חיים באי ודאות גדולה, מנותקים מהמדינה, בעוד התנועה האסלאמית מתחזקת מאוד", אומר יפתחאל. "לפני 20 שנה יכולנו לפתור את המצב בקלות. אז היו בנגב 10 אלף מבנים לא חוקיים של בדווים, וכיום יש 50 אלף. זה הבדל עצום הממחיש איך הזמן משחק לרעת שני הצדדים. אם הדברים יתנהלו בקצב הזה, כל הצדדים יפסידו".



לדברי ד"ר אהרון זהר, יועצו של עמרם קלעג'י, לבדווים יש יתרון יחסי בכל הנוגע להקמת מתקנים סולאריים. "בנגב יש צפיפות גדולה מבחינת שימושי קרקע. חצי מהקרקע משמשת כשטחי אש של הצבא, ורבע מהשטח משמש כשמורות טבע. פרט להם, הקרקע תפוסה על ידי מפעלי ים המלח והיישובים.



"אחרי כל זה, יש גם בעיה של שיפועים: באזור שבו יש שיפועים חדים, קשה להקים חוות סולאריות מסוג מסוים. הבדווים אמנם יושבים רק ב-7% מקרקעות הנגב, אך זו קרקע מישורית, ולכן מדובר במיקום מנצח. האתגר הוא להפוך את האזור של בקעת באר שבע ובקעת ערד לאזור של תחנות כוח סולאריות, וכך להחיות את הקרקע - שנמצאת כיום בלבו של סכסוך".



אך ייתכן שהפוטנציאל גדול אף יותר. לכאורה, אפשר להתקין פאנלים סולאריים בכפרים הבלתי מוכרים וביישובי המועצה האזורית אבו בסמה (קבוצת יישובים שקיבלו באחרונה הכרה מהמדינה), וכך לפתור את בעיית החיבור שלהם לרשת החשמל. בכפר דריג'את, שנמצא בתחומי מועצת אבו בסמה, נעשה ניסיון כזה. כפר זה, שבו מתגוררים אקדמאים רבים, מכונה לעתים "העומר של הבדווים". ב-2005 יזם שמעון פרס, אז השר לפיתוח אזורי, פרויקט להקמת 20 פאנלים סולאריים על גגות הבתים בכפר, מערכת שאיפשרה גם לחבר את המסגד לאנרגיה סולארית. זה היה אמור להיות פיילוט שבהמשכו יחוברו כל הבתים בכפר לפאנלים סולאריים, אך חמש שנים לאחר מכן, המצב נותר ללא שינוי. העובדה שרק חלק מהבתים מחוברים לחשמל יוצרת לעתים מתיחות בתוך היישוב.



לדברי אסחאק אבו חמאד, ראש הוועד המקומי, הכפר כבר הכין תוכנית מפורטת להתקנה של מערכת סולארית שתחובר בהמשך למערכת החשמל, כך שהכפר יוכל למכור חשמל לרשת. תוכנית זו לא אושרה על ידי המועצה. "אנחנו יישוב מוכר, שבו נבנו קרוב ל-100 בתים", אומר אבו חמאד. "ראיתי במו עיני כיצד במערב אירופה ובארצות סקנדינוויה מנצלים גגות כאלה לטובת אנרגיית שמש. רק פה העניין תקוע. חיים כאן שכירים ומנהלי חברות, שבמשך שנים שילמו הון עתק למדינה במסים, אבל לא קיבלו שירותים בחזרה. ההוצאות שלנו על שירותים בסיסיים גבוהות פי 4 מאשר אלה של תושבי המרכז. עלות הסולר לגנרטור, מכשיר מרעיש ומזהם, היא 1,500 שקל בחודש. לדעתי, המועצה לא מעוניינת בפרויקט כי ברגע שתהיה אנרגיה סולארית לא נהיה תלויים בה. יש לנו כבר מים וביוב, רק חשמל חסר. ישראל היא מדינה חזקה ששילבה באופן יוצא מן הכלל את העלייה מרוסיה, אבל אותנו כבר 60 שנה משאירים מאחור".



ד"ר דובי שפיגלר, מומחה לאנרגיה ירוקה, הכין את התוכנית עבור הכפר ואף הגיש אותה למועצה. הוא טוען שמועצת אבו בסמה היא האשמה הבלעדית בכישלון התוכנית. לדברי שפיגלר, אפשר להתקין פאנלים סולאריים על גגות הבתים בדריג'את, כמו בכפרים אחרים בנגב, ללא עלות - ואף לקבל על כך כסף מהאו"ם כחלק מהתוכנית למסחר בגזי חממה. לפי תוכנית זו, מדינה התורמת להפחתת גזי חממה - במקרה זה באמצעות חיסכון בשריפת פחם לייצור חשמל - מקבלת כסף ממדינה מזהמת.



"הבדווים ירוויחו יותר כסף אם ייקחו חלק בתוכנית המסחר בגזי החממה מאשר אם ישכירו את אדמתם להקמת חוות לפאנלים סולאריים, כמו שנעשה בעסקות שנחתמו עם ערבה פאוור", אומר שפיגלר, שמשמש כיועץ של האו"ם בעניין. לדבריו, מדינת ישראל כולה נמצא בחלון הזדמנויות צר, שיתקיים עד סוף 2012 - אז יכיר האו"ם בישראל כמדינה מפותחת, מה שיפחית את המימון לפרויקטים מסוג זה ממימון מלא ל-40% בלבד.



בתגובה אומר ד"ר זהר שהתוכנית של שפיגלר אכן הוצגה במועצה, אך הובהר לו שמדובר בתוכנית לא ישימה, הן מבחינה ביצועית והן מבחינה משפטית.



הבאזז סביב התקנת פאנלים סולאריים, הצובר תאוצה בכל הנגב, אינו פוסח על יזמים בתוך המגזר. עבד אלעזיז אלמדחי, שעבד כחשמלאי, החליט לפני כמה שנים לשווק פאנלים סולאריים. בתחום זה יש שני סוגים של מערכות: אוף-גריד, שמיועדת לשימוש ביתי בלבד; ואון-גריד, מערכת שדרכה אפשר למכור חשמל לחברת החשמל. זאת מערכת כלכלית ומשתלמת, אך התקנתה דורשת היתרים מהרשויות, בכללם כאלה הנוגעים לבעלות על הקרקע.



"בשנים האחרונות נכנסים יותר ויותר בדווים לשוק הפאנלים הסולאריים", אומר אלמדחי. "אני הייתי הראשון, וכיום יש הרבה יותר - כי יש ביקוש גדול הרבה יותר בנגב". לדברי אלמדחי, רוב העבודה היא בתחום הפאנלים מסוג אוף-גריד, שאותם הוא מוכר גם בכפרים הבלתי מוכרים. "התחום יתפתח גם לפאנלים מסוג און-גריד. באיזה אופן? קשה לדעת, כי הבדווים שונים מהיהודים בתל אביב ובקיסריה. בגלל המחסור בתשתיות ובעיית ההכרה בכפרים, אי אפשר לתכנן לטווח הארוך. הרי גם בכפרים שהמדינה הכירה בהם אין תשתית של חשמל. אני יכול להגיד שאם הדברים היו נעשים ברצינות, אפשר היה לעשות כאן הרבה דברים בכל הקשור לחשמל ולאנרגיה ירוקה".







הבעיה העיקרית - המימון



כיזם, אלמדחי מייצג תופעה שצוברת תאוצה בקרב הבדווים. לפי נתוני משרד התמ"ת, כ-9% מקרב הבדווים הם עצמאים או בעלי עסק. לדברי אבי פלדמן, מנהל המטה לפיתוח הנגב והגליל במשרד התמ"ת, שיעור היזמים בקרב הבדווים בנגב גבוה משיעור היזמות בקרב האוכלוסיה היהודית באזור, דבר הנובע גם מכך שפתיחת עסק היא אפשרות הקוסמת לבדווים שלא מצאו עבודה כשכירים.



"הבדווים עסקו במסחר כחלק מתרבותם, סחרו בעדרים ומכרו את מרכולתם באזור באר שבע", אומר פלדמן. "בשנים האחרונות, עם הגידול בסיוע ממשרד התמ"ת, יש התעוררות של היזמות הבדווית באזור".



ב-2007 הקים משרד התמ"ת שלוחה מיוחדת של מט"י (המרכז לטיפוח יזמות) במגזר הבדווי. מאז הקמתה סייעה השלוחה להקים 50 עסקים חדשים, והיא מנסה לטפל בקשיים שעמם מתמודדים בדווים המבקשים לפתוח עסק. אחד מהם הוא התשתיות הלא מפותחות באזורי התעשייה והתעסוקה הסמוכים לעיירות. באזור התעשייה של העיירה שגב שלום, לדוגמה, אין תשתית של בזק, וחלק מבעלי העסקים נאלצים לקבל פקסים דרך הטלפון הנייד. בעיה נוספת היא מחסור בשטחים לתעסוקה, מצב הדוחף את מחירי הקרקע למעלה. מחירו של חצי דונם ברהט, לדוגמה, עשוי להגיע למיליון שקל.



הבעיה שמטרידה ביותר בדווי שרוצה להקים עסק היא שאלת המימון ההתחלתי. "בעיית המימון ייחודית לבדווים מכיוון שהבנקים מקשים עליהם במיוחד", אומר ג'יאהד אלעוברה, מנהל שלוחת הבדווים במט"י. "כנראה שיש איזו דעה קדומה על הבדווים, שהם לא מחזירים הלוואות". לדברי פלדמן, משרד התמ"ת מתכנן הקמת קרן ייעודית לאוכלוסיה הבדווית כדי להקל על השגת המימון לעסקים קטנים.



"קושי נוסף קיים בקרב הנשים הבדווית, בגלל התרבות והמסורת. אנחנו עוסקים בלא מעט פרויקטים של נשים בדוויות, אבל קשה להכניס אותן למעגל היזמות", אומר אלעוברה.



קשה, אך לא בלתי אפשרי. האתגר לשלב נשים במעגל העבודה גדול במיוחד בחברה שבה אמנם חלים שינויים, אך תופעת הפוליגמיה עדיין קיימת וגברים אוסרים על נשותיהם ועל בנותיהם לצאת מהבית לטובת עבודה או לימודים. שיעור האבטלה בקרב נשים בדוויות עומד על 80%, אך בשנים האחרונות יותר נשים מעזות לצאת לשוק העבודה כבעלות עסקים קטנים או כשכירות. לפי מחקר שערכו מירי ארביב, מיקי מלול ומוסי רוזנבוים מאוניברסיטת בן גוריון, 49% מבעלי העסקים הקטנים בקרב הבדווים בנגב הם נשים.



במקביל, יש עלייה במספר הסטודנטיות הבדוויות. ב-1993 היו שתי סטודנטיות בדוויות בלבד בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, ואילו כיום מדובר ב-500. הקמת בתי הספר החדשים בכפרים של מועצת אבו בסמה היא קרן אור בייחוד עבור הנשים, מכיוון שאבות רבים אוסרים על בנותיהם ללמוד בבתי ספר שמחוץ לכפר, והתוצאה היא נשירה גבוהה של נערות מהתיכון. עתה, לאחר הקמת בתי הספר החדשים, הנתונים מלמדים על צמצום של 50% בנשירה.



אחד הפרויקטים המעניינים של תעסוקת נשים בנגב הוא "רקמה במדבר" בעיירה לקייה, שהוקם באמצע שנות ה-90. בפרויקט רוקמות נשים בדוויות מוצרים שונים הנמכרים במרכז המבקרים ובאינטרנט. אחת מיוזמות הפרויקט היא אמל אלסענה-אלחג'וג', בת לקייה שכבר בגיל 14 התחילה לעבוד כמארגנת קהילתית בעירייה ולימדה נשים בדוויות קרוא וכתוב. כעבור ארבע שנים היא הקימה את עמותת הנשים בלקייה, שיזמה את "רקמה במדבר".



אלסענה-אלחג'וג', בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, מכהנת כמנכ"לית אג'יק. ב-2003 היא יזמה תוכנית להכשרת 26 נשים כצלמות וידאו, לאחר שנתקלה במרמור בקרב כלות בדוויות שלא זכו לתמונות למזכרת עם חברותיהן - עקב ההפרדה בין גברים לנשים בחתונות, הצלם לא נכנס לחלק שלהן.



כיום פועלות במגזר הבדווי 73 צלמות אירועים, שרובן מתגוררות ברהט. בעיר צמחה מיני-תעשייה נשית סביב עסקי החתונות: ספריות, מאפרות, צלמות ותקליטניות. "ברגע שהיזמות הבדוויות מתחילות לעבוד ולהרוויח כסף, השמים הם הגבול", אומרת אלסענה-אלחג'וג'. לדבריה, המודל המתאים להעצמת נשים בדוויות, מלבד השכלה אקדמית ורכישת מקצוע חופשי, הוא פתיחת עסק ליד מקום מגוריה. "הכפר כולו רואה איך העסק הזה מתפתח, זה מעודד את הנשים האחרות ואת הקהילה כולה. הכלכלה היא הזדמנות ענקית להעצמה של נשים בדוויות, אבל לא תמיד מזהים את זה. שלא יגידו שהיזמות לא נגישה בגלל המסורת. נכון, גברים בדווים רבים לא מרשים לנשותיהם לצאת מהבית, אבל כ-40% מהנשים כן יכולות, וחלק לא מבוטל מהן עושות את זה".



מיזם אחר של אג'יק הוא הקייטרינג אלסנאבל, המכין מזון עבור בתי ספר, שהוקם לפני שנה בעיירה חורה ובו מועסקות 12 נשים. המיזם הוקם בהשקעה של 2 מיליון שקל, בשיתוף שגרירות הולנד, הג'וינט והפדרציה היהודית בניו יורק. השף הוא אמנם גבר, אך הנשים העובדות מייצרות 2,500 מנות מזון ביום, ומנהלות מחזור מכירות של כ-800 אלף שקל בחודש. המטרה היא לפעול בעתיד גם בחתונות וליהפך לקואופרטיב בבעלות הנשים עצמן.



"הרעיון הבסיסי פשוט", אומר עאטף אבו עג'אג', שהיה המנהל הראשון של המפעל. "אנחנו חייבים ליהפך מאוכלוסיה צרכנית לאוכלוסיה יצרנית. למה שנקנה את האוכל בבאר שבע ונפרנס חברות מזון גדולות, כשאנחנו יכולים למכור אוכל בעצמנו?".



הקמת המפעל ארכה שלוש שנים רצופות ביורוקרטיה, כגון קבלת מימון מהבנקים, אך בסופו של דבר המיזם יצא לדרך, גם בזכות תרומה של איש עסקים יהודי והלוואה של קבלן בדווי מחורה, ששיפץ את המבנה. "אף פעם לא היה דבר כזה בנגב", אומר אבו עג'אג'. "בהתחלה לא האמינו שנצליח להקים מפעל משלנו שבו רוב העובדות הן נשים".







"צריך ליזום ולזוז"



הזדמנות כלכלית שנראית טבעית ומובנת מאליה עבור הבדווים היא ענף התיירות - ולו בשל האירוח הבדווי המפורסם. ואולם במציאות הקשה של הנגב, יש מעט מדי מיזמים כאלה. בצד כבישי הנגב אפשר לראות מדי פעם שלטים המזמינים ל"אירוח בדווי", אך בפועל מדובר לרוב בעסק יהודי ולא בעסק בדווי. גם במקרה זה, המכשול העיקרי הוא בעיית הקרקע. במקרים רבים ניגשים בדווים לרשויות התכנון עם יוזמה להקמת מתחמי אירוח, אך נדחים בשל המחלוקת בנוגע לבעלות על הקרקע.



"הרשויות - מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הפנים - מגדירות כל בקשה של יזם כחשודה", אומר מוסא אבו קרינאת, שמשפחתו מנסה להקים צימרים בתוך חווה חקלאית. "חברים רבים שלי נתקלים בביורוקרטיה. כשהיהודים הקימו חוות בודדים, היה להם הרבה יותר קל".



אבו קרינאת מתכוון לחוות הבודדים שקמו בשנים האחרונות בדרך היין ברמת הנגב, בעקבות יוזמה של המדינה. מעמדן החוקי של החוות אושר בשבוע שעבר, בחוק מיוחד שחוקקה הכנסת. הפרויקט זכה לביקורת חריפה מצד ארגונים ירוקים שמחו על הפגיעה בסביבה, ומצד ארגונים שטענו כי המטרה האמיתית של הפרויקט היא אחיזה יהודית בקרקע על חשבון הבדווים.



ובכל זאת, בדווי אחד הצליח להסתנן למיזם - פרחאן שליבי, בעל חוות בודדים באזור קיבוץ רביבים. "פשוט החלטתי לעשות תוכניות ולקדם אותן, ואני פה. כדי להתפרנס, כדי שיהיה לך משהו, צריך לזוז וליזום", הוא אומר.



שליבי פעיל בתחום התיירות בנגב מאז 1992, אז הקים את מרכז "ספינת המדבר" - מתחם אירוח של מאהלים בדווים ליד פארק גולדה במערב הנגב. כשיצא לדרך, נתקל בלא מעט ספקנות בקרב חבריו.



"כשאחי ואני משכנו צינור מים בתחילת העבודות, בדווים עברו וצחקו: 'מה, אוטובוסים יעברו פה?' - והנה, עובדה. יש בדווים שנרדמו בעמידה, בזמן שפרויקטים של תיירות התפתחו בנגב, ולא עשו דברים כמו שאני עשיתי. יזם צריך להאמין בפרויקט שלו. הגיע הזמן שהבדווים יפסיקו להיות מסכנים. אם צריך, שיתפשרו ויגיעו להסדר קרקעות עם המדינה כדי להקים מיזמים כאלה. מצד שני, למדינה אסור לדרוך במקום. לא יכול להיות שהבדווים יושבים על מאות אלפי דונמים ולא יכולים לעשות עליהם כלום".



שליבי, הטוען לבעלות על קרקע ליד רביבים, עשוי להגיע בקרוב להסדר קרקעות עם המדינה. כחלק מהסדר הפשרה הוא עשוי לקבל 27 דונם, שטח "ספינת המדבר", שאותו הוא שכר עד כה מהמדינה, ובנוסף 90 דונם - שטח החווה ושטחים הצמודים לה. בתמורה, הוא יוותר על שטח של יותר מאלף דונם שלגביו יש מחלוקת עם המדינה. ההסדר יאפשר לו להמשיך ולפתח את מיזמי התיירות באזור "ספינת המדבר".



פרט לפיתוח החווה, מתכנן שליבי להקים ב"ספינת המדבר" פארק מים עבור ילדי הנגב, כדי שלא יצטרכו לנסוע לשפיים או לאשקלון. את הפרויקט הוא מתכנן בשותפות עם יזם מארה"ב. לדבריו, הוא מעדיף לשתף פעולה עם אנשים מחו"ל, ולא עם אנשי עסקים יהודים מישראל. "ליהודים קשה לתת אמון בבדווי", הוא אומר. "ברגע שמסתדרים עם מישהו חיצוני ומראים לו את הכדאיות הכלכלית, אפשר לצאת לדרך".



סמי אלקרנאווי, שפתח לפני חצי שנה את מלון "רמון הוטל" במצפה רמון, הוא יזם ותיק בתחום התיירות. קודם לכן היה זה בניין שיכון מוזנח שנבנה על ידי עמידר. אלקרנאווי זכה במכרז של עמידר, והפך את המקום למלון בוטיק משגשג בהשקעה של 10 מיליון שקל.



אלקרנאווי מתכנן להקים מלונות נוספים במצפה רמון ובים המלח. לדבריו, גם אחרי כל השנים שבהן הוא פעיל כיזם, הוא עדיין נתקל במכשולים מיותרים. בימים אלה, לדוגמה, הוא מבקש להקים מיזם תיירותי נוסף באזור מכתש רמון. כדי להקל על ההליכים הביורוקרטיים, הוא החליט לרשום את העסק על שם שותפו היהודי.



"אני יכול להעיד שכשיהודי ניגש למשרדים ממשלתיים, הדלתות פתוחות בפניו יותר מאשר בפני הבדווי", הוא אומר. "חבל שאין שוויון במדינה. יש עוד הרבה מקום לפתח מיזמי תיירות אצל הבדווים. לא קיבלתי שקל מהמדינה כדי להקים את היוזמות שלי. להפך, סחטו ממני כסף כדי לקבל כל מיני אישורים. במקום שהמדינה תנסה לסייע, שוברים אותנו. תחשוב כמה הנגב יפרח אם המדינה תחליט שהיא באמת עוזרת לבדווים".



"אנשים פה לא דורשים הרבה - רק לגור בבית שלהם ולקבל שירותים"



אחת הבעיות הבסיסיות של הבדווים בנגב היא סוגיית הקרקע. שבטים בדווים ישבו בנגב כבר בימי האימפריה העות'מנית, אך הם לא החזיקו מסמכים המוכיחים את בעלותם על הקרקע, בהתאם למסורת של הסדרים בעל פה בכל הנוגע לסוגיות של בעלות על רכוש. כראיה לבעלותם, טוענים הבדווים שהם שילמו מסים לשלטונות הטורקיים והבריטיים. המדינה טוענת שרבים מהבדווים יושבים באופן לא חוקי על אדמות מדינה, בווודאי אלה המתגוררים בכפרים בלתי מוכרים, אוכלוסיה שבונה בתים ופחונים ארעיים, בניגוד לחוק. המדינה לא מספקת שירותים לכפרים אלה.




היחסים המורכבים בין הממסד לבדווים בנגב החלו מיד לאחר קום המדינה: בתחילת שנות ה-50 ביצעה המדינה טרנספר פנימי בנגב והעבירה את רוב הבדווים לאזור ה"סייג", המשתרע במשולש באר שבע-דימונה-ערד. בעיית הקרקעות התעוררה בתחילת שנות ה-70, כשהמדינה הכריזה על הליך רישום הבעלויות על הקרקעות בנגב, והזמינה את מי שמעוניין בכך להציג הוכחות לכך שהוא בעל הקרקע. בעקבות כך, הגישו הבדווים תביעות הנוגעות לכ-800 אלף דונם. חלק מהתביעות האלה נגעו לקרקעות שמהן מהם גורשו בתחילת שנות ה-50.



"מתוך 800 אלף דונם, הבדווים והמדינה התפשרו על 200 אלף. זאת נקודה חשובה: הבדווים לא תובעים לעצמם את כל הנגב", אומר נורי אלעוקבי, פעיל בפורום לדו קיום בנגב, שבעצמו מנהל תביעה בנוגע לקרקעות שבבעלות משפחתו. "הצגתנו כפולשים משוללת כל יסוד ומהווה זריקת רפש על אוכלוסיה שלמה. אני מברך על יוזמות כמו הניסיון לייצר חשמל מאנרגיית השמש, אבל שיתופי פעולה כאלה יכולים לקרות רק בתנאי שלא ינשלו את הבדווים מאדמתם".



במקביל, בתחילת שנות ה-70 החליטה המדינה, ללא שיתוף התושבים, לרכז את הבדווים בשבעה מוקדים: כפרים בדווים שנהפכו לעיירות, וכך קיבלו בראשונה את הכרת המדינה כיישוב רשמי. רהט, המונה כיום כ-50 אלף תושבים ושוכנת מצפון-מזרח לבאר שבע, היא היישוב הגדול בין העיירות, והיחידה במעמד של עיר. בעיירות אלה, בניגוד לכפרים הבלתי מוכרים, המדינה מספקת שירותים כמו חשמל, ביוב ומים. ואולם לפי דו"חות שפירסם מבקר מדינה בשנים האחרונות, רמת הפיתוח במקומות אלה היא מזערית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חלק מהעיירות נמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי וידועות כמוקד של אבטלה, של פשע ושל עוני.



מחוץ לשבע העיירות האלה, נותרו כ-70 אלף תושבים המתגוררים ב-45 כפרים בלתי מוכרים. היישובים האלה עולים לכותרות מדי כמה חודשים במקרים של הריסת בתים או של ריסוס יבולים במטרה להשמידם על ידי הפקחים של מינהל מקרקעי ישראל, הטוענים שהבדווים פלשו לאדמות. בחלק מהכפרים, התלמידים נאלצים ללכת ק"מ רבים ברגל לבית הספר, סוגיה שעלתה כמה פעמים בבג"ץ.



במשך השנים קמו כמה ועדות לבחינה של מצב הבדווים בנגב. האחרונה שבהן, בראשות השופט אליעזר גולדברג, המליצה בין השאר להכיר ברוב הכפרים הבלתי מוכרים, אך הממשלה עדיין לא יישמה את המסקנות.



הסוג השלישי של התיישבות בדווית קיים במועצה האזורית אבו בסמה, שקמה לפני שש שנים ויישוביה משתרעים על פני אזור ה"סייג". מדובר בעשרה יישובים שהיו קודם לכן כפרים לא מוכרים וקיבלו הכרה מהמדינה. בימים אלו נבנים ביישובים האלה, בקצב אטי למדי, בתים ותשתיות כמו כבישים ומבני ציבור. עד כמה אטי הקצב תלמד העובדה שהממשלה החליטה על הכרה ביישובים ב-1996, המועצה קמה ב-2004, וכיום - שש שנים אחרי - אין תשתית חשמל באף אחד מיישוביה, מלבד בכפר תראבין.



"זה באמת המון זמן", אומר מחמוד עבדאללה, ראש הוועד המקומי בתראבין. "אבל זה בגלל האישורים. אין טעם לבנות בלי אישורים, כי אז יבואו ויהרסו. אז בינתיים בונים לאט לאט".



גם בכפר סייד, שנמצא על כביש באר שבע-ערד, אפשר לראות את התהליך. דרך העפר המובילה אל הכפר רצופה מהמורות ובורות, ומשני צדיה ניצבים פחונים אך גם בתים חדשים בשלבי בנייה. "אבי וסבי חלמו על היום שבו יבנו פה בתים", אומר עזאת אל סייד, ראש הוועד המקומי. "כן, חלה התקדמות, אבל יש עוד מכשולים רבים. כאן בכפר מסתובבים לא פחות מ-1,000 ילדים. מלבד חשמל ותשתיות אחרות, חסרה להם מערכת חינוך משלימה לשעות אחר הצהריים: חוגים, מתנ"סים, מגרשי כדורגל. אנשים פה לא דורשים הרבה - רק לגור בבית שלהם ולקבל שירותים, כמו כל תושב אחר בישראל".