לצייץ פחות, להתנשק יותר

>> נהגתי מוושינגטון לניו יורק אחר צהריים אחד על הכביש הבין-מדינתי 95 כשהבחנתי במכונית שמגיעה מאחורי במהירות מסוכנת, ממש בטיסה. דרך המראה האחורית ראיתי שהנהגת דיברה בטלפון הסלולרי שלה. התכוונתי לעבור לנתיב האמצעי כדי לפנות לה את הדרך כשלפתע היא חתכה ועקפה אותי מימין - תוך כדי שיחה. היא המשיכה לזגזג בין הנתיבים בעודה מתרחקת.

כמה ימים לאחר מכן דיברתי עם אדם שנוסע מדי יום בין ניו יורק לניו ג'רזי. הוא פותח את הלפטופ שלו על המושב שליד הנהג וצופה בסרטים בזמן הנהיגה. "אני עושה את זה רק בפקקים", הוא אמר. "זה לא ביג דיל".



מעבר לסוגיות הבטיחות הברורות מאליהן, למה בכלל מישהו חש רצון, או צורך, לדבר ללא הרף בטלפון הסלולרי או לצפות בסרטים (או לכתוב הודעות טקסט) בזמן הנהיגה? איני רוצה להישמע כמו שריד מיושן מהמאה ה-20, אבל מה רע בהאזנה לרדיו? פלאי הטכנולוגיה המבורכים הציפו אותנו - אנחנו לא שולטים בהם, הם שולטים בנו. יש לנו טלפון סלולרי, ובלקברי, וקינדל ואייפד, ואנחנו שולחים מיילים והודעות טקסט ומדברים בצ'אטים ובטוויטים. נהגתי לכנותם טוויטרים, עד שתלמידי תיכון הסבירו לי, כאילו הייתי שוטה הכפר, שהמינוח הנכון הוא טוויטים. טוויטרים, טוויטים - מה שזה לא יהיה, זה עדיין נשמע כמו הפרעה עצבית.



כל זה חלק ממה שלדעתי הוא אחד ההיבטים המוזרים של התרבות שלנו: תזזיתיות גבוהה שכאילו דורשת שנעשה, לכל הפחות, שניים או שלושה דברים בכל רגע נתון של חיינו הערים. מדוע מולטי-טסקינג נחשבת ליכולת מוערכת? יכולנו בקלות לחשוב שזו הפרעה נוירוטית שמפריעה להתרכז במשך יותר משלוש שניות. מדוע אנו חייבים לבדוק את תיבת המייל שלנו פעמים כה רבות, או להיות צמודים לטלפון הסלולרי? גם כשאתם צופים בחדשות, לרוב מתפרסמות כותרות בתחתית המסך, נתוני הבורסות מהבהבים בצד ימין של המסך, ופרומואים לתוכניות נוספות צצים בצד השמאלי שלו. התוספות האלה לעתים קרובות מסתירות היבטים חשובים של הפריט המרכזי שבו אנו צופים.



ידידה שלי סיפרה לי על מסיבת אירוסין שבה השתתפה. היא סיפרה שהיה נחמד מאוד: ארוחת צהריים טעימה ושמפניה בשפע. אבל כל האורחים החזיקו את הטלפונים הסלולריים שלהם על השולחנות והתכתבו בהודעות טקסט במהלך האירוע.



מספיק כבר עם ההתנהגות ההיפראקטיבית הזאת, עם הרודנות הטכנולוגית והתזזיתיות הבלתי פוסקת. אנחנו צריכים להאט ולקחת נשימה עמוקה. איני מתנגד להתקדמות הטכנולוגית האדירה של השנים האחרונות. איני רוצה לחזור לימי מכונות הכתיבה, נייר הפחם וגזרי העיתון המצהיבים. אני פשוט חושב שמוטב שנתייחס לטכנולוגיה כאל כלי נוסף. עלינו לשלוט בה, ולהכפיף אותה למטרותינו האנושיות.



בואו נניח בצד לפחות חלק מהגאדג'טים האלה ונבלה קצת זמן בלהיות אנחנו. אחת הבעיות המהותיות של החברה שלנו היא שיש לנו נטייה, לנוכח כל הטירוף שסובב אותנו, לשכוח לפעמים מה באמת אנושי בנו, וזה כולל את הצרכים האינדיווידואליים שלנו - אותם דברים נפלאים ובלתי חומריים ברובם שממלאים אותנו, מעניקים משמעות לחיינו, מגדילים אותנו, ומאפשרים לנו לקבל באהבה את הסובבים אותנו.



במחזה "ג'ו טרנר בא והלך" של אוגוסט וילסון יש דמות של אדם שטוען שבתוך כל אדם יש שיר, ושמי שמאבד קשר עם השיר שלו נמצא בסכנה. כשאתם מתנתקים מהשיר שלכם, שוכחים כיצד לשיר אותו, אתם נהפכים למתוסכלים ולאומללים. כפי שאמר אותו אדם בדיוני, כשנזכר בתקופה שבה איבד קשר עם השיר שלו, "איבדתי את מה שמשרה עלי רוגע ונינוחות". אני לא חושב שאנחנו יכולים להישאר מחוברים לשיר שלנו כשאנחנו מצייצים בטוויטר, מקלידים הודעות בבלקברי או צוברים ללא הרף חברים וירטואלים בפייסבוק. אנחנו צריכים להטיל מגבלות מהירות על החיים שלנו; אנחנו צריכים ליהנות מכל רגע ורגע במסע; להשאיר את הסלולרי בבית מדי פעם; נסו להתנשק יותר ולצייץ בטוויטר פחות, והפסיקו לדבר כל כך הרבה.



הקשיבו: גם לאנשים אחרים יש מה להגיד. וכשאין להם, לדממה המבורכת יכולה להיות הרבה יותר משמעות משאי פעם דמיינתם. ואז תתחילו לשמוע את השיר שלכם. אז תתחילו להתמלא במחשבות פוריות, ותהפכו להיות עצמכם באמת.