נמשכת ספירת הגופות של המשבר

ניו יורק טיימס

>> משבר הבנקאות העולמי שהחל ב-2007 הוליד כמה ספרים טובים - מקורות שההיסטוריונים יסתמכו עליהם כשיבחנו את התקופה הכלכלית הקשה הזאת. המשבר הוליד גם כמה יצירות מפתיעות ובלתי צפויות, המסווגות כספרות קלה.



על המדף שטוף השמש הזה אפשר למצוא את "i.o.u: why everyone owes everyone and no one can pay" ("שטר-חוב: מדוע כולם חייבים לכולם אבל אף אחד לא יכול להחזיר") מאת הסופר הבריטי ג'ון לנצ'סטר. כעת נוסף ספר נוסף לקטגוריה הזו: "diary of a very bad year: confessions of an anonymous hedge fund manager" ("יומן של שנה גרועה ביותר: וידויו של מנהל קרן גידור אנונימי"). שניהם זועמים מספיק כדי לפתוח את הסינוסים שלכם. שניהם מלאי מחשבה, משעשעים וחסרי יומרה - אורחים במסיבה שתשמחו אם יישבו לצדכם.



ספרו של לנצ'סטר, שראה אור מוקדם יותר השנה, הוא קינה של אדם הניצב מבחוץ. "יומן של שנה גרועה" נכתב מנקודת מבט של אדם האוחז נואשות בעץ דקל בזמן הוריקן. כשבוחנים אותו בכמה היבטים, קשה להגדירו כספר אלא כסדרת ראיונות שנערכה על ידי קית גסן, סופר ועורך מגזין הספרות 1 + n, עם מנהל קרן גידור בניו יורק שנותר בעילום שם.



הראיונות, שהופיעו לראשונה באתר האינטרנט של 1 + n, החלו ב-2007, כשכבר קשה היה להתעלם ממשבר הסאבפריים, ונמשכו עד השנה שעברה. הראיונות מתעדים באופן ידידותי, גם אם מתיש לעתים, את ההלם והאכזבה.



המראיין גסן מודה כבר בתחילת הספר כי אינו מבין דבר וחצי דבר בכלכלה ובפיננסים. הוא גם אינו מחבב במיוחד את האנשים שבחרו לעסוק בתחומים אלה. "הייתי בקולג' עם אנשים רבים שלאחר מכן נכנסו לפיננסים", כותב גסן, שלמד בהרווארד. "אבל זה היה בעיקר כדי שיוכלו לעבוד המון ולשתות בירה ולראות פוטבול אחר כך".



מנהל קרן הגידור בספר - אותו מכנה גסן בראשי התיבות של תפקידו, מק"ג - הוא אדם שניהל את דסק השווקים המתעוררים ב"קרן מכובדת מניו יורק" ואינו דומה, כך נאמר לנו, לאותם צופי פוטבול. "עבורו, הפיננסים לא שימשו אירוע חברתי", כותב גסן. "אלא שליחות אינטלקטואלית".



השיחות שבספר מכסות מגוון נושאים, בהם מסחר ממוחשב; הבנקים הזומבים של יפן; מדוע רשות ני"ע היא חסרת אונים כגוף אכיפה פיננסי; העליצות שבה קיבלו הסינים את המשבר הכלכלי בארה"ב; העיקשות מעוררת ההשתאות של שר האוצר טימותי גייתנר, שעמו מיודד מק"ג; כיצד דור ההיפים שסיים את לימודיו במחזור 1969 הרס את קרן התרומות של הרווארד; מדוע מסיבות החגים לעובדים הן כה נוראיות; וכשהספר מזכיר את ברנרד מיידוף, מדוע כדאי לזכור ש"חלק גדול מהכלכלה בנוי על דינמיקה של הונאת פונזי - זה באמת עובד רק כשגדלים".



אנחנו לא ב"מקס הזועם"



מק"ג הוא שמרן מבחינה פיננסית, ונראה שכך גם מבחינה פוליטית. הוא לא תמך בברק אובמה, אף כי שיבח כמה מהמינויים המוקדמים שלו. קרן הגידור שלו הפסידה כ-50 מיליון דולר בשוק הסאבפריים, אך נותרה חזקה, והוא עצמו לא נקלע לקשיים פיננסיים. דעותיו לרוב סבירות. ההנאה מהשיחה עמו מעודנת ומצטברת.



לדברי מק"ג, בשווקים הפיננסיים קורים דברים רעים כאשר "מפרידים בין האנשים שלוקחים את הסיכון ובין אנשים שמבינים את הסיכון". הוא מתאר את איומי משרד האוצר כ"ניסיונות להפוך את הכישלון לפשע פלילי", שהוסיפו את הפחד מפני אונס בכלא לחששות אנשי הכספים מפני עוני וחרפה.



את חוסר השפיות של מה שקרה בשוק הוא מתאר באופן מלבב. "זה לא משבר שנגרם בגלל בצורת או בגלל שמטאור פגע בלונדון והכחיד אותה, או בגלל שהיתה מלחמה שפגעה בכושר הייצור", הוא אומר. "קל היה להבין איך רמת החיים יכולה לרדת אם מישהו מפציץ את כל המפעלים באמריקה. מה שקשה יותר לתפוש הוא שהמשבר התרחש ולמרות זאת אותם מפעלים עדיין כאן!"



הוא מתייחס בחיוב גם ל"רוח החייתית" שהניעה את השווקים - אולי בכיוון הלא נכון. הכלכלה העולמית עדיין במצב מסוכן. "אך לאחר זמן מה כשאתה קם בכל בוקר והשמש זורחת, יש אוכל, זה לא 'מקס הזועם' עם אוסטרלים בתספורת מוהיקן שדוהרים בכבישים והורגים אנשים בשביל דלק. ואנשים מתחילים להרגיש טוב יותר", אמר מק"ג.



ההומור שלו משונה. הוא משמיע חצי הלצה כשהוא אומר שהוא מקווה שאנשי המאדים קיימים: "נוכל להתחיל לסחור עמם. סוף סוף נמצא שוק חיצוני שאין לו מתאם לארה"ב, ונוכל לקנות מהם ני"ע כדי לגדר אותנו מפני ממשלת ארה"ב, ונרגיש שהם באמת יכולים לעמוד בהתחייבויות. האנשים הירוקים בע"מ - שותפה מעולה לסחר".



בסופו של "יומן של שנה גרועה", מק"ג אינו חש עליז או מרוצה במיוחד. הוא שחוק, לחוץ, מתוח ומחפש דרך לצאת הן מעולם הפיננסים והן מניו יורק. "תוחלת החיים של הגברים במשפחתי אינה גבוהה", הוא אומר באנחה.



עד כמה גרוע עלול להיות המצב? בנקודה מסוימת דן מק"ג בפשיטות הרגל הצפויות: "אתה יודע כמו מה זה? זה כמו מישהו ששולח פצצת עומק לכיוון צוללת ואתה שומע פיצוץ גדול, אבל אתה לא יודע מה קורה. רק אחרי זמן מה גופות מתחילות לצוף. אנחנו עדיין מחכים לספירת הגופות".