החופש להתחרות

>> בשחר העידן הקפיטליסטי-תעשייתי המודרני בארה"ב, זכו שני נשיאים רפובליקאים - תאודור רוזוולט ו-וויליאם טאפט, לכינוי מפרקי הטראסטים (trust busters) - חברות הענק והקונצרנים הגדולים שאיימו להשתלט על הכלכלה.

יש הרואים בהם גיבורי הקפיטליזם המודרני, משום שמלחמתם בהון הגנה על כלכלת היוזמה החופשית בארה"ב וסיפקה מודל לשאר מדינות העולם. קדם להם הסנאטור ג'ון שרמן, שהחוק מ-1890 הקרוי על שמו נגד מונופולים וקרטלים סיפק לממשלה מכשיר להגביל אותם ולפרקם.



רוזוולט (1901-1908) שאף לשמור על הקפיטליזם בכך שייתן ליזמים ולעסקים הקטנים סיכוי הוגן. בתקופתו פירק 44 טראסטים ששלטו בחברות פיננסיות ובתעשייה, בהם מונופולים וקרטלים בתעשיית הרכבות, המכרות והבשר, כולל אימפריית העסקים האדירה של מורגן. רוזוולט נסע ברחבי ארה"ב וגייס באמצעות נאומים מלהיבים את תמיכת ההמונים כדי שאלה ילחצו על נציגיהם בקונגרס לקדם את מדיניותו להגבלת כוחם של המונופולים והקרטלים ולפיקוח עליהם. טאפט, הנשיא שבא אחריו (1909-1912), השתמש בחוק שרמן ובחוקים אחרים ויזם עשרות תביעות משפטיות נגד הטראסטים הגדולים בתקופתו. לזכותו נזקפים פירוקם של כ-80 טראסטים.



הבעיה עם חברות ענק השולטות בתעשיות רבות (קונגלומרטים) היא שהן "שורפות ערך" מבחינה כלכלית: ערכן נמוך יותר (בממוצע) משווי החברות המרכיבות אותן אילו היו עצמאיות. בנוסף, כישלון עסקי של חברת ענק יכול לפגוע בחלקים נרחבים במשק ולאלץ את הממשלה לחלצה על חשבון הציבור. חברות גדולות כאלה גם משתמשות בכוחן כדי לחסום כניסת חברות מתחרות חדשות, וכך הן פוגעות בצמיחה וברווחת האזרחים שנהנים מהתחרות במשק.



קפיטליזם אמיתי אינו הגנה על האינטרסים של בעלי ההון בדרכם להשתלטות על הכלכלה. בקפיטליזם הכלכלה מתנהלת ברובה על ידי היוזמה הפרטית - למטרת רווח, כמובן - תוך שמירת החופש להתחרות בעסקים הקיימים ואף להתגבר עליהם. מרכיב חשוב בקפיטליזם הוא מה שהכלכלן ג'וזף שומפטר כינה "ההרס הבונה": קריסת עסקים קיימים והחלפתם בעסקים אחרים, יעילים מהם. על הממשלה לאפשר זאת באמצעות הגנה על תחרות ושוויון הזדמנויות בעסקים.



ואולם בישראל, בכל מיזם חדש משתתפים "החשודים הרגילים", בעלי הנגישות לשלטון ולמקורות המימון, ששולטים כבר בחלקים גדולים מהמשק. היכן ה-trust buster הישראלי?



הכותב הוא פרופסור לפיננסים באוניברסיטת ניו יורק