בימ"ש השלום: שופט רשאי להתערב בהסכמי שכר טרחה

רוב משרדי עורכי הדין הגדולים בישראל, העוסקים בתחום המסחרי, גובים מלקוחותיהם שכר טרחה המבוסס על כמות שעות העבודה שהושקעו במקרה, ללא קביעת תקרה; בהסכמים מסוג זה נקבע מראש רק התעריף עבור שעת עבודה.

בשבוע שעבר בחנה שופטת בית משפט השלום בתל אביב, יהודית שבח, את חוקיות הסכמי שכר הטרחה הללו. זאת, לאחר שהפחיתה את שכר הטרחה שדרש משרד עורכי הדין פרופ' יובל לוי ושות' מלקוחות, והעמידה אותו על 22 אלף דולר במקום 72.5 אלף דולר.

השופטת שבח פסקה, כי כאשר עורך דין מסכם הסכם שכר טרחה, עליו לדאוג לאינטרסים הכלכליים של לקוחו, כלומר עליו "לבצע רק את העבודה ההכרחית ובמינימום השעות האפשרי". כמו כן קבעה השופטת, כי אם בית המשפט מגיע למסקנה שהלקוח חויב בידי עורך דינו בסכומים כספיים לא סבירים, עליו להתערב ולקבוע את שכר הטרחה הראוי.

פסק הדין ניתן בעקבות מחלוקת משפטית בין המשרד לחברות עין דור ותבים שעוסקות בייצור מוצרי השקייה. החברות שכרו את שירותי המשרד בעקבות צו מניעה שניתן נגדן בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תביעה שהוגשה נגדן על הפרת פטנט. סוכם כי עבור הטיפול בתביעה על הפרת הפטנט ייקבע שכר הטרחה לפי שעות.

משרדו של פרופ' יובל לוי החל לטפל בתביעה; בין היתר, המשרד הגיש תגובה לבקשה לעיקול זמני נגד החברות שבמסגרתה התבצעו חקירות בבית המשפט וכן הופיעו עורכי הדין מהמשרד בכמה ישיבות קדם משפט. ואולם בטרם הגיש המשרד כתב הגנה, הודיעו החברות למשרד כי הן מעבירות את הטיפול במקרה למשרד אחר. בעקבות ההודעה, הגיש המשרד חשבון בסך 72.5 אלף דולר. החברות, מצידן, סירבו לשלם אותו.

לנוכח סירובן הגיש המשרד נגדן תביעה בסדר דין מקוצר. החברות הגישו בקשת רשות להתגונן. השופטת שבח דנה בבקשתם בפברואר וחייבה את החברות לשלם למשרד 12 אלף דולר. במקביל, נתנה להן רשות להתגונן לנוכח טענותיהן כי חויבו בחיובים לא סבירים.

בתצהירים שהגישו עורכי הדין הם סקרו את העבודה המשפטית המרובה והמקצועית, לטענתם, שהושקעה לצורך לימוד והכנת התיק. הם גרסו כי חשבונות שכר הטרחה משקפים נאמנה את עבודתם ואין בהם כל דבר חריג. מנהלת החברות, רוחמה רובינשטיין, הגישה לבית המשפט תצהיר תגובה ובו טענה כי העבודה שהשקיע המשרד היתה זניחה ומצומצמת וכי החשבונות היו מיותרים, מופרזים ומנופחים.

השופטת שבח מתייחסת לעובדה כי הסכמי שכר טרחה, המבוססים על חיוב על פי שעות, מביאים את הלקוח למצב שבו הוא שרוי "בחוסר ודאות שכן אין לו דרך לאמוד מראש את הסכום הכולל שיתבקש לשלם". השופטת קובעת כי במצב דברים שכזה, כשהלקוח משלם לעורך דינו עשרות אלפי דולרים, יש חיובים שעורכי הדין אינם צריכים לחייב בהם את לקוחותיהם.

השופטת התייחסה, לדוגמה, לחיובים הבאים: רבע שעת עבודה בגין המצאה לצדדים בפקס, שלוש שעות עבודה של מתמחה בגין קריאת פסק דין באנגלית ושעתיים ורבע נוספות שהוקדשו לקריאת פסק דין.

השופטת קבעה כי על עורך דין להתחשב בהיקף הכספי של המקרה, ביכולת הכלכלית של הלקוח, בהוצאות שכבר הוציא לטיפול במקרה ובסיכוי לזכות במשפט. אם נגד אדם מוגשת תביעה בסך 100 אלף שקל, קבעה, יכול עורך דין לקרוא כל מאמר משפטי בארץ ובעולם ואולם לדבריה, הדבר לא ייעשה, שכן לא ניתן להוציא יותר מסך התביעה (ת"א 59207/00).