לאחר 16 שנה בוטל פסק דין רבני ונקבע: דירה בה חיו בני זוג 20 שנה שייכת גם לאשה

>> נדיר לראות את שופטי בג"ץ מתערבים באורח כה בוטה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים, אך פסק דין רבני שניתן לפני חמש שנים, לאחר התנגשות חוזרת ונשנית עם בג"ץ, הביא אותם לעשות זאת בשבוע שעבר.



לאחר 16 שנה של התדיינויות משפטיות, ביטלו השופטים אליעזר ריבלין, עדנה ארבל וחנן מלצר פסק דין רבני, מאחר שלדבריהם "התעלם לחלוטין" מהלכה משפטית, שקובעת חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג. הלכה זו נקבעה בעליון והוחלה גם על בתי הדין הרבניים. שופטי בג"ץ קיבלו את עתירתה של האשה וקבעו כי דירת המגורים שבה התגוררה עם בעלה לשעבר במשך כ-20 שנות נישואיהם תחולק בינה ובין הבעל בחלקים שווים, אף שהיתה רשומה רק על שם הבעל.

בני הזוג, שאינם דתיים, נישאו ב-1959, ורכשו דירה בגבעתיים ב-1963. ב-1982 עזבה האשה את הדירה יחד עם שתי בנותיה ועברה להתגורר בנפרד מהבעל. בהמשך הגיש הבעל לבית הדין הרבני תביעת גירושים וכרך בה את ענייני הרכוש. הבעל טען כי הדירה נרכשה מכספו בלבד ולפיכך היא רכושו הבלעדי. לעומתו טענה האשה כי אמה שילמה שליש ממחיר הדירה.



ב-94' ניתן פסק דין על ידי בית הדין האזורי הרבני בו נקבע כי האשה לא השקיעה בדירה כלל ולכן על הבעל לשלם לה 15 אלף שקל בלבד תמורת כל תביעותיה. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור על פסק הדין ביולי 96' וקבע כי הדירה נרכשה מדמי הפיצויים שקיבל הבעל בגין תאונה שאירעה לו לפני הנישואים ולפיכך חזקת השיתוף לא חלה עליה.



מסכת של דיונים



בעקבות פסק דין זה הגישה האשה עתירה ראשונה לבג"ץ. בפסק דין מ-99' החליט בג"ץ על ביטול פסקי דינם של בתי הדין האזורי והגדול. השופטים יצחק זמיר, חנוך אריאל ודורית ביניש קבעו אז כי לא שוכנעו שבית הדין הרבני הגדול אכן פסק בעניין הרכוש לפי הלכת השיתוף, וכי לאשה לא ניתנה אפשרות נאותה להביא את העובדות המלאות לגבי אמצעי מימון נוספים לדירה בפני בית הדין. אז פנה הבעל שוב לבית הדין הרבני, וזה נתן שוב ביולי 99', בהיעדרה של האשה, פסק דין נוסף בו קבע כי האשה זכאית ל-15 אלף דולר בלבד מהבעל. ערעורה לבית הדין הרבני הגדול נדחה.



בפברואר 2002 פנתה האשה שוב לבג"ץ ושם הוסכם כי היא תפנה לבית הדין האזורי בבקשה לבטל את פסק הדין ולדון מחדש בסכסוך הרכושי. האשה אכן הגישה תביעה לבית הדין הרבני, אך משלא נקבע בה מועד לדיון במשך כשלוש שנים, פנתה בשלישית לבג"ץ. בעקבות זאת, באוגוסט 2005, לאחר דיון אחד בנוכחות האשה, ניתן פסק דין נוסף בתביעה. בית הדין קבע כי האשה לא הוכיחה את טענותיה כי מימנה חלק מהדירה, וכי אם היתה משלמת חלק ממחיר הדירה, היא היתה מתעקשת כי הדירה תירשם גם על שמה. עוד קבע בית הדין כי האשה לא הוכיחה את טענתה כי היא היתה שותפה בתשלום החזר המשכנתא.



בית הדין קיבל את טענת הבעל כי הדירה מומנה ממקורותיו העצמיים מהתקופה שלפני הנישואים ולפיכך נרשמה הדירה על שמו בלבד. ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול נדחה ב-2006.



מאמץ משותף של בני הזוג



בפנייתה הרביעית לבג"ץ מ-2007 לביטול פסק הדין טענה האשה, באמצעות עו"ד עידו דיבון, כי בית הדין הרבני התעלם מחזקת השיתוף בנכסים. הכוונה לחזקה הניתנת לסתירה לפיה רכוש הנצבר על ידי בני זוג במהלך חייהם המשותפים - ועל אחת כמה וכמה דירת המגורים של המשפחה - הינו בבעלות משותפת של בני הזוג.



השופטת ארבל ציינה בפתח פסק הדין כי בג"ץ אינו נוהג להתערב בהחלטות של בתי הדין הרבניים אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כמו במקרה שבו בית הדין לא הכריע בסכסוכים הרכושיים המובאים בפניו על פי המשפט האזרחי הכללי, ובאופן ספציפי על פי הלכת השיתוף בנכסים.



ארבל קבעה כי בית הדין "התעלם לחלוטין מהלכת השיתוף כפי שפורשה על ידי בית המשפט העליון, באופן המצדיק את התערבותנו בפסק דינו ובפסק הדין של בית הדין הגדול שדחה את הערעור". לדבריה, במקרה זה אין ספק בתחולת חזקת השיתוף, שכן מדובר בבני זוג שחיו ביחד במשך 24 שנים, בנישואים ראשונים, עם שלושה ילדים, ואשר ניהלו באופן כללי אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף של שני הצדדים במערכת המשפחתית. לדבריה אין משמעות לעובדה שהאשה השקיעה את המאמץ בתוך הבית, בניהול משק הבית וגידול הילדים, ולא בהשתתפות בהכנסות הבית.



השופטת הדגישה כי כאשר מדובר בדירת המגורים, אין בעובדה שהדירה רשומה על שמו של הבעל בלבד כדי לסתור את כוונת השיתוף בין הצדדים, אלא נדרשות ראיות כבדות משקל לשם כך, אשר לא הוצגו על ידי הבעל.



ארבל ציינה כי בית הדין ביסס את מסקנתו לפיה חזקת השיתוף לא חלה במקרה זה על שלושה יסודות: פסק דינו הקודם של בית הדין הרבני הגדול; התנהגות הצדדים; ונסיבות מיוחדות. באשר לפסק הדין הקודם קבעה ארבל כי בית הדין הרבני לא בחן לצורך סתירת חזקת השיתוף מהם מקורות המימון האחרים של הדירה, ומהן הנסיבות האחרות לצד עניין המימון. בנוסף, בית הדין נימק את פסק דינו גם בכך שהאשה הוכרזה כאשה מורדת וחויבה בגט, נימוק שאינו רלוונטי לצורך החלת חזקת השיתוף. באשר להתנהגות הצדדים, כלומר רישום הדירה על שם הבעל ואי חתימת האשה על המשכנתא וכן שתיקתה במשך 12 שנה לאחר שעזבה את הבית לעניין זכויותיה בדירה, קבעה השופטת כי דברים אלו אינם רלוונטיים לצורך סתירת חזקת השיתוף.



ארבל דחתה את קביעת בית הדין כי נסיבות המקרה המיוחדות - היחסים הרחוקים משיתוף והרמוניה בין בני הזוג ועזיבת האשה את הבית - מצדיקות את אי חלוקת הנכס בין הצדדים. לדברי ארבל, בית הדין לא יישם את ההלכות לעניין חזקת השיתוף בדירת מגורים גם בעניין זה. לדבריה, לצורך הקמת חזקת השיתוף בדירת המגורים צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש, ודרישה זו מתקיימת במקרה זה.



בנוסף לחלוקת התמורה ממכירת הדירה באופן שווה בין הבעל לאשה, קבע בית המשפט כי האשה זכאית לקבל דמי שכירות ראויים עבור שימוש הבעל בחלקה בדירה מאז נפרדו ועד יום מכירתה - כלומר מ-1982 ואילך. הבעל חוייב בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 שקל ובהוצאות משפט.



בג"ץ (8214/07)