הסיפור שלא סופר על סל התרופות

>> בפעם המי יודע כמה הוגש השבוע מכתב מחאה נזעם מעשרות ארגוני חולים לוועדת הכספים, נגד מה שהם מגדירים כ"תוספת הנמוכה כל כך לסל התרופות". הרקע למכתב: אישור תקציב משרד הבריאות לפני כשבועיים, שבו נקבעה תוספת של 900 מיליון שקל לסל התרופות בשלוש השנים הקרובות - 300 מיליון שקל נוספים בכל שנה.

לטענת הארגונים, מדובר בתוספת הנמוכה ביותר לסל בשנים האחרונות. "משרדי האוצר והבריאות אינם שומעים את זעקת החולים ואטומים לסיכון שבקביעת תקציב סל כה נמוך... תרופות וטיפולים רבים יישארו מחוץ לסל ומחוץ להישג ידם של מרבית החולים", הם כותבים ליו"ר ועדת הכספים, משה גפני.



קשה לבוא בטענות כלפי ארגוני חולים, שבסך הכל מבצעים את תפקידם - לגרום בכל דרך אפשרית לגידול מקסימלי בסל התרופות. קשה גם להתווכח עם אנשי הציבור והפוליטיקאים שמצטרפים ל"מאבק" על זכותם של חולים לקבל תרופות. אבל אפשר וחשוב לקיים דיון שמבוסס על עובדות ולא רק על סיסמאות ופופוליזם.



העובדות, כדרכה של מציאות מורכבת, מספרות סיפור מעט שונה: בשלוש השנים האחרונות נוספו לסל התרופות יותר ממיליארד שקל. היקף הסל עלה בשנים האלה מ-4 ל-5 מיליארד שקל - עלייה של 25%. את הביטוי לכך רואים בשטח היטב: נכון להיום, סל התרופות הישראלי הוא ברמה שווה או גבוהה מסלי התרופות הציבוריים בכל מדינות אירופה. חברים בוועדת הסל מצהירים על כך שכיום אין אף תרופה מצילת חיים או פורצת דרך שאינה נכללת בסל. התוספת בשנים האחרונות היתה כה משמעותית, עד שלסל נכנסו תרופות שפעם היה ניתן רק לחלום על הכנסתן.



כל זה לא אומר כמובן שאין מקום להרחבה נוספת של הסל. 300 מיליון השקלים שהוקצו לכך הם סכום גבוה מאוד שיכול לתת מענה לעוד תרופות רבות ומגוונות, ולשדרג עוד יותר את הסל האיכותי הקיים. בעוד שלוש שנים, לאחר התוספת של 900 מיליון שקל, יהיה תקציב סל התרופות 6 מיליארד שקל בשנה - עלייה של 20% נוספים בהיקפו. אז את מי משרת השיח על "זעקת החולים"? בראש ובראשונה את חברות הביטוח הפרטיות, אלה שבחודשים האחרונים מציגות קמפיינים של הפחדה וטוענות כי בלי ביטוח תרופות פרטי, כל ישראלי מופקר לגורל אכזר ונטול תרופות מצילות חיים. השבוע הן קיבלו חיזוק מארגוני החולים, שטוענים בערך אותו דבר.



מי עוד מרוויח? תתפלאו, דווקא האוצר, זה שמסומן כ"איש הרע" שנותן רק 300 מיליון שקל. לאוצר נוח שבכל שנה הדיון מתנהל כמעט אך ורק סביב סל התרופות, כי כשצועקים על תרופות, נושא שכולם מבינים בו, איש לא מדבר על כל תחומי הבריאות המוזנחים האחרים שמשוועים ללובי מוצלח כמו של חברות התרופות. בהנחה שתקציב הבריאות הוא לא בלתי מוגבל ולבסוף צריך להחליט איך לחלק אותו, השאלה היא לא כמה כסף עוד דרוש לסל, אלא היכן הכי נכון להשקיע כל שקל כך שיביא מקסימום בריאות. כי אם, למשל, יש קשיש שלא מסוגל לשלם את ההשתתפות העצמית על תרופה, מה זה משנה לו אם היא נכנסה לסל?



הנה, על קצה המזלג, כמה רעיונות ליעדים קצת פחות סקסיים אבל לא פחות חשובים שבהם ניתן להשקיע לפני שמוסיפים כסף לתרופות: הפחתת השתתפות עצמית בתרופות לקשישים ומיעוטי יכולת, פתיחת עוד מיטות שיקום, השקעה בתחליפי אשפוז בקהילה, שדרוג הציוד בפריפריה וקידום תוכנית לאומית לצמצום פערים בבריאות. כל סכום שיושקע בנושאים האלה עשוי להביא מזור ליותר חולים מאשר העלאת התוספת הנדיבה לתרופות בעוד עשרות מיליוני שקלים.