חברת החשמל תנצח - והציבור שוב ישלם יותר

>> בעוד שלוש שנים מהיום תיאלץ מדינת ישראל לבצע הפסקות חשמל יזומות במשק - כך לפחות טענו בשבוע שעבר במשרד התשתיות הלאומיות. המשרד מסר את הדברים בשם חברת החשמל, שמעדיפה כסות ממלכתית, אמינה יותר ומושמצת פחות, לתחזיות שהיא מכינה מדי שנה.



תחזית קודרת זו אמנם מופרזת. היא אינה לוקחת בחשבון את השלב השני של תוכנית החירום למשק החשמל, שהוטל על החברה לבצע לפני שנתיים. היא מתעלמת מקיומם של יצרני חשמל פרטיים, וגם מהיכולת להפחית את צריכת החשמל באמצעים פשוטים יחסית של ניהול ביקושים. עם זאת, התראה זו היא במקומה, כי בדרך שבה מתנהל ומנוהל משק החשמל בשנים האחרונות, קריסתו היא רק עניין של זמן.

עד שיגיע משק החשמל לתהום, הבור הפיננסי של חברת החשמל יעמיק והתעריפים יעלו באופן תדיר ושערורייתי בניסיון נואש לכסות על כך. הרצפה תישמט מתחת לרגליים של כל יוזמה פרטית במשק החשמל, ויימשך הכרסום הזוחל באמינות אספקת החשמל למשק. מכאן שקריסת משק החשמל טומנת בחובה גם את הגאולה שלו. זאת מכיוון שכבר ידוע כי מדינת ישראל מסוגלת לתפקד רק בעתות משבר, ואוזרת אומץ פוליטי, חברתי וכלכלי נוכח אתגרים קיומיים.



ואמנם, רק הצהרה על הפסקות חשמל כבר מחר בבוקר הצליחה להניע את מזכירות הממשלה לקבוע דיון בנושא בישיבתם השבועית של השרים, לאחר שמונה חודשים של תחנונים מצד משרד התשתיות. במטרה לייעל את הדיון הקבוצתי, מוגשת בזאת סדרת תשובות לשאלות שעשויות לעלות בעניין.



למה אנו שומעים כל פעם על מצוקת חשמל?



כפי שהאיום האיראני צובר תאוצה בכלי התקשורת לקראת כל דיון על תקציב הביטחון - כך מצוקת החשמל והאיום בהפסקות חשמל מועלים על רקע הדיון בקשיים הפיננסיים של חברת החשמל.



מצבי חירום משרתים היטב את חברת החשמל, בהסחת דעת הציבור מעיסוק בתפקודה הכושל. כשעולה האיום במחסור בחשמל נשכחים הריסונים והבלמים. הממשלה מזדרזת להכריז על תוכנית חירום להקמת כך וכך תחנות כוח חדשות בתוך כך וכך שנים, מתעלמת מהמחירים המופרזים בהם נוקבת חברת החשמל, שוכחת את יזמי החשמל הפרטיים שיישארו מובטלים עד ששוב יהיה בהם צורך, ומנציחה את מונופול חברת החשמל - כל זאת רק כדי שלא ניכשל, אולי, בהפעלת המזגן בקיץ הבא.



רק בסוף השבוע האחרון סוכלה כוונתו של שר התשתיות עוזי לנדאו לאשר לחברת החשמל, בהליך מזורז, הקמה של שתי תחנות כוח נוספות עד 2013. לפי הצעת החוק, בתחנות אולי יהיה בהן צורך, ואם לא - אז הן יהיו בגדר "הקדמת השקעה". תוכנית החירום הגנוזה של לנדאו הועלתה לדיון עוד לפני שחברת החשמל הספיקה להשלים את תוכנית החירום הראשונה, אותה אישר המשרד רק לפני שנתיים.



בדו"ח חמור שפורסם במאי אשתקד בחן מבקר המדינה, השופט (בדימוס) מיכה לינדנשטראוס, את תוכניות הפיתוח המאושרות של החברה. המבקר מצא כי שמונה פרויקטים שהוטלו על החברה בעשור האחרון פיגרו בלוחות הזמנים בתקופות של עד 5.5 שנים, והסבו למשק נזק ישיר ועקיף בהיקף מוערך של 13.8 מיליארד שקל בין 2004 ל-2008 בלבד.



האשמה באיחורים לא תמיד נופלת רק על כתפי חברת החשמל, ושותפים לה גם משרדי ממשלה ומוסדות ממלכתיים אחרים שגוררים רגליים. כך, זה שמונה שנים מתעכבת הקמת תחנת הכוח הפחמית הנוספת באשקלון בגלל מוסדות התכנון והלובי הסביבתי, שאינם טורחים לסייע בקידום חלופות להקמת התחנה, ובכך מותירים את משק החשמל בייצור חסר. גם חברת החשמל עצמה אינה ממהרת לשום מקום: כל עוד התחנה הובטחה לעובדים, ומימון האיחורים בהקמתה מגולגל לציבור הצרכנים ומכוסה בתעריף החשמל, החברה נשארת אדישה לעיכובים.



מבקר המדינה התמקד בהקמת תחנות כוח מכיוון שקל להשוות את לוחות הזמנים להקמתן למועדי הפעלתן בפועל. המבקר, בדומה לרגולטורים בענף, מתקשה לאמוד את עומק הפיגור בהשקעות חברת החשמל בתשתית הולכה חדשה או בתחזוקת התשתית הקיימת (כמו קווי מתח ותחנות השנאה). כך למשל, הריצה אחר הקמת תחנות כוח סולאריות בנגב נראית לפעמים מיותרת, כשמתברר שאין קווי מתח שיוליכו את החשמל ממקום הקמת התחנה.



סודות המעקב אחר ההשקעות בתחום התשתיות ידועים רק למעטים - המועסקים מן הסתם בחברת החשמל. לכן על היקפו של מחדל זה ועל השלכותיו על משק החשמל נשמע רק בעתיד.



לפני שנתיים התייקר תעריף החשמל ב-4.2% כדי לממן תוכנית חירום. זה לא הספיק?



בישראל, כידוע, גם אם אושרה תוכנית לאומית, אין זה מחייב שהיא תבוצע במועדה, או שתבוצע בכלל. תוכנית החירום למשק, שנועדה להגדיל את כושר ייצור החשמל של חברת החשמל בכ-16% (1,750 מגה-ואט) עד 2013, מספיקה עבור צורכי המשק עד 2014 לפחות. אם יקומו יצרני חשמל פרטי ותיושם חלקית תוכנית התייעלות אנרגטית - היא תוכל להספיק לעוד שנים נוספות.



ואולם, דירקטוריון חברת החשמל החליט לפני שבועיים על דעת עצמו שלא להתיר לחברה לבצע את השלב השני בתוכנית (43% מתוך סך הגדלת הייצור, כלומר 750 מגה-ואט) עד שהחברה תקבל סיוע תקציבי נוסף מידי הממשלה, כמו ערבויות לגיוס והזרמת הון, או מהציבור - באמצעות תעריף החשמל.



לדעת הדירקטוריון, חובתו כלפי מצבה הפיננסי של חברת החשמל גוברת על אחריותה הלאומית של החברה כספק שירות חיוני למשק. אף שיש בממשלה כאלה הסבורים כי מדובר בשערורייה, ובניסיון סחיטה לכאורה כשחרב של ממש מונחת על צוואר קיומו של המשק, איש אינו אוזר אומץ לחייב את החברה לבצע את המוטל עליה, למרות היותה חברה ממשלתית.



היכן יצרני החשמל הפרטיים?



לפני שמונה שנים קבעה ממשלת ישראל יעד לכניסת ייצור חשמל פרטי למשק בשיעור של 20%. נכון לסוף 2009 הסתכם הייצור הפרטי של חשמל במשק ב-3% בלבד.



סקירה ממצה של אירועי השנים שחלפו תחשוף בפני הקורא קומדיה של טעויות. תחילה בחרה המדינה להכניס יצרנים פרטיים למשק באמצעות מכרזים. לאחר שהאחד בוטל (רמת חובב), והשני (מישור רותם) התעכב בשל סכסוך מר וממושך בין החשב הכללי (ירון זליכה) לבין משפחת עופר (הזכיינים), הוחלט לעבור למתווה אחר, במסגרתו מוענקים רישיונות ייצור חשמל לכל מי שחפץ בכך.



רשות החשמל, שהופקדה על הענקת הרישיונות ועל קביעת תנאי השוק, לא ידעה כיצד להתמודד עם המטלה הזו. אדם אחד בלבד הופקד על המשימה לברוא שוק יש מאין, ורק ב-2009 הבינו ברשות כי לשם הקמת פרויקט בידי המגזר הפרטי נדרש מודל פיננסי. במשך שנים שינתה הרשות את מתווי ההתקשרות אחת לכמה חודשים, בילבלה את המממנים וייאשה את היזמים.



כל זאת נותר מחוץ לרדאר הביקורת הציבורית, מכיוון שממילא עמד לרשות היזמים הטריים רק ספק גז טבעי אחד (emg המצרית), שמנע למעשה את היכולת לפתח שוק של ממש. בעקבות תגליות תמר ודלית התעוררה יזמות החשמל לחיים, ואולם היה בכך רק בגדר מעבר שלב בדרך לחסם הבא. עוצמתו של הדואופול הבנקאי של הפועלים ולאומי הרחיבה את דרישות המממנים להגנות פיננסיות מצד המדינה. הבנקים דרשו התחייבויות שיסירו כליל את הסיכון מן היזמים, ויבטיחו להם התחייבות לרכישה כמעט מלאה (100%) של החשמל שייצרו.



גם לאחר שהמדינה נעתרה בלית ברירה לדרישות מרחיקות לכת אלה, התברר כי ההטבות מותנות בכך שרשת החשמל בכלל תזדקק לחשמל של היזמים הפרטיים. לפיכך, קבעה רשות החשמל, תחת היו"ר אמנון שפירה, רף של 4,500 שעות בשנה למכירת חשמל פרטי למשק כתנאי להענקת ההטבות. אבל כיצד ייקבע אם תחנה עתידית יכולה למכור חשמל בהיקף שעות שכזה? ובכן, לכך עדיין לא ניתן מענה ברור. לא רק שלא ניתן מענה, אלא שאת התשובה לקושיה זו אמורה לספק יחידת ניהול מערכת החשמל, שמתופעלת כיום בידי לא אחרת מאשר חברת החשמל. כלומר, מונופול החשמל הוא שאמור לדון את מתחריו העתידיים לחיים או למיתה. זאת אגב, כאשר לא ברור אם היעד של 4,500 שעות בכלל ריאלי, ואם תחנות הכוח של חברת החשמל עצמה עומדות בו.



יחידת ניהול המערכת היתה אמורה לצאת מחברת החשמל במסגרת הרפורמה שעדיין לא יושמה בחברה, אולם בינתיים נתקלו שלושת יזמי החשמל הפרטי המתקדמים ביותר בצרות חדשות: קבוצת דוראד נדרשה להחליף את קבלן ההקמה הטורקי שלה (זורלו) בעקבות אירועי המשט; שותפות תמר הודיעו לקבוצת דליה אנרגיות כי ייאלצו להפסיק את המשא ומתן למכירת הגז עבור התחנה שלה בעקבות הדחייה הנוספת בקביעת מיקום מתקן קליטת הגז מן המאגר; וקבוצת opc משהה אף היא את המשא ומתן לרכישת הגז מתמר בגלל האי-בהירות סביב מועד הגעתו לישראל.



אולי חבל לבזבז זמן על המגזר הפרטי ועדיף להשאיר את חברת החשמל כמונופול?



תעריף החשמל בישראל אמנם נמוך, אספקת החשמל אמינה יחסית וכמובן שכלכלית יש יתרונות לגודל בקיומו של מונופול בשירות חיוני. ואולם מדובר למעשה בבועה שעתידה להתפוצץ, מצג פיקטיבי שאין לו אחיזה במציאות.



היתרון לגודל רלוונטי בעיקר בנוגע לרכש הדלקים של החברה, אך זה מאבד ממרכזיותו נוכח מהפכת הגז הטבעי, בשוק שבו ממילא קיים מוכר אחד שכבול לשוק המקומי. אספקת החשמל אמינה בינתיים - כי עדיין לא ניכרות ההשלכות של היעדר ההשקעה בתשתיות ההולכה, ותעריף החשמל הנמוך משקר: את הכיסוי לתקציבה השוטף השיגה חברת החשמל באמצעות גיוסי חוב שלוחי רסן, שהגדילו את חובותיה לכ-60 מיליארד שקל, שאין לאיש מושג כיצד להחזירם.



קיומו של מונופול היה מיטיב עם המדינה אם זו היתה יודעת לפקח עליו ולשלוט בו. בפועל, חברת החשמל מחליטה על דעת עצמה כי תפסיק להשקיע בפיתוח משק החשמל, אך במקביל ממשיכה לגבות כספים מהציבור כדי לעמוד בהחזר חובותיה ולהזרים כספים לקופת הפנסיה של העובדים. הגולם קם על יוצרו, נהפך למפלצת ששואבת מדי שנה מיליארדי שקלים ומזרימה אותם ליעדים עלומים ללא פיקוח ובקרה - עד שבוקר אחד מתברר כי כספים אלה לא הושקעו במטרת היסוד של ייצור חשמל עבור צורכי המשק.



לתהליך זה צריך קודם כל לשים סוף, משום שמדובר בגלגל היזון חוזר. מונופול חברת החשמל נהנה מדי שנה מ-20 מיליארד שקל שעוברים תחת ידיו בלא פיקוח, מתעצם באמצעות הרס תחרות וגיוס עובדים חדשים ומיותרים, ובכך מסכל ביתר קלות כל אכיפה רגולטורית עתידית כדי להמשיך בגביית כספים מנופחת, ולהזרימה לאן שמתחשק לו - גם אם משק החשמל מצוי במצוקה.



הותרת המצב על כנו אינה סבירה, ומסקנה זו ברורה כיום לכלל הצדדים הנוגעים בדבר. את הפתרון ניתן להשיג באמצעות שילובם של שני מהלכים: הכנסת תחרות למשק החשמל לצד ניקוי אורוות בחברת החשמל עצמה.



מדוע חברת החשמל אינה מתייעלת?



חברת החשמל חיה בהכחשה, שמתוחזקת בידי רפיסות ממשלתית. החברה מפיצה את הספין לפיו "התייעלות משמעותה פיטורים", רק כדי לקבל כספים נוספים ולעכב כל התייעלות. זאת, על אף שההתייעלות האמיתית נעוצה קודם כל בבדק בית אמיץ בקרב רישומי ההוצאות בניהולה השוטף (מספר שעות העבודה שנרשם, למשל, עבור הנחת עמוד חשמל).



חברת החשמל ממשיכה לטעון כי 52% מהוצאותיה נובעים מרכש הדלקים - אף שרכש זה הוזל כבר בשליש בזכות כניסת הגז הטבעי. זאת בזמן שקופת הפנסיה של העובדים דווקא נופחה ב-6-9 מיליארד שקל על סמך הנחות אקטואריות שרירותיות לכאורה.



לא במשרד האוצר, ובוודאי שלא במשרד התשתיות, נמצא מישהו שיהיה מוכן לחייב את החברה בהתייעלות. יתרה מזו, כל אימת שמגיעה החברה למצוקה פיננסית, מיד מתייצבים אלה לימין התחזיות הקודרות אודות משק החשמל הקורס, וממהרים לסייע לה "עד הפעם הבאה".



גם כשנדרשת לסוגייה רשות החשמל - הרגולטור האחראי על החברה - דומה דרישתה לעלה נידף ברוח. לפני כשנתיים, למשל, התחייבה החברה להתייעלות בתמורה להסכמת הרשות לייקר את תעריף החשמל ב-4.2%. בפועל, למרות האבטלה הסמויה בקרב עובדיה, צירפה חברת החשמל לשורותיה במהלך 2009 לא פחות מ-659 עובדים חדשים. מדובר בגידול של 5.5% במצבת כוח האדם של החברה, לאחר ארבע שנים רצופות של צמצום מספר המשרות. אבל את הכספים שניתנו לחברת החשמל יהיה קשה להשיב.



יש לציין כי ההנהלה הנוכחית של חברת החשמל, בראשות עמוס לסקר, ביקשה לפני כשנתיים ליישם באופן חד-צדדי תוכנית התייעלות בחברה (בשם "מצפן"), אך עשתה זאת בלא גיבוי ממשלתי. לאחר כמה שבועות נכנעה ההנהלה לעיצומי העובדים, שדרשו לכרוך יחד את התוכנית והרפורמה.



מה קרה לרפורמה בחברת החשמל?



בפברואר 2007 אישרה הכנסת מתווה רפורמה מרחיק לכת לפיו חברת החשמל תיהפך לחברת אחזקות בבעלות ממשלתית, ממנה יפוצלו ארבע עד שש חברות בנות בתחומי הייצור, ארבע-חמש חברות בנות בתחום החלוקה, וחברות בנות נוספות בתחום ההולכה והשירותים. לפי מתווה הרפורמה, חברות הייצור והחלוקה היו אמורות לעבור הפרטה בהליך מדורג עד 2013 ובשיעור של 49% לכל היותר.



ביולי 2007 הוכרז רשמית על כישלון המשא ומתן עם ההסתדרות ועם ועד עובדי החברה, בראשות דוד (מיקו) צרפתי. הסיבה הרשמית לכך היתה דרישת העובדים מהמדינה כי תתחייב שלא תערוך שינויים מבניים עתידיים נוספים בחברה, ודרישה לשמור על ועד עובדים אחד בחברה, שאליו יהיו כפופים גם עובדי החברות הבנות שיוקמו בעתיד. הסיבה הלא-רשמית לפיצוץ המגעים היתה נסיגתו של יו"ר הסתדרות העובדים, עופר עיני, מההסדר. עיני, שהאמין כי ממשלתו של אהוד אולמרט לא תאריך ימים, העדיף שלא לחתום על הסכם היסטורי בשעה פוליטית רעועה שכזו.



רק לפני כשנה חודש המשא ומתן בין האוצר לבין הנהלת החברה והעובדים. באפריל 2010 הסכים האוצר לוותר על מתווה הרפורמה הגרנדיוזי, ולהסתפק ברפורמה מצומצמת. במסגרת הצעה זו, תישאר חברת החשמל חברה אחודה, אך ניהול מערכת החשמל יילקח מידה, ופיתוחה העתידי יוגבל לטובת כניסת יצרני חשמל פרטיים למשק. ואולם, מיד לאחר פרסום הדבר בכלי התקשורת, קיבל אגף התקציבים באוצר, בראשות אודי ניסן, "רגליים קרות". מטעמים שנותרו עלומים, הערים האגף קשיים על המשך המשא ומתן והביא לפיצוצו.



המגעים בין האוצר, הנהלת חברת החשמל והעובדים חודשו רק באחרונה, בעקבות כניסתו לעובי הקורה של מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני. בעקבות המגעים התקבלה הצעת פשרה נוספת. חברת החשמל, כך סוכם עקרונית, תישאר כחברה אחודה ותשמור לעצמה 11 אלף מגה-ואט, לצד 49% מהתחנה הפחמית השנייה באשקלון (פרויקט d) אם זו תוקם. במקביל, תוותר החברה על כל מתחם רמת חובב שבדרום (1,150 מגה-ואט) ועל תחנת הכוח העתידית באלון תבור (260 מגה-ואט). זאת, תוך התחייבות להוצאת ניהול המערכת מידה - וביצוע תוכנית התייעלות בחברה שתישאר.



האם יש לאיזושהי רפורמה סיכוי להתממש?



התשובה לכך תתברר השבוע בתום פגישה שיקיימו האוצר, עובדי חברת החשמל והנהלתה - בלשכתו של יו"ר ההסתדרות. עתידה של חברת החשמל, ומכאן גם עתיד משק החשמל כולו, לא מונח לפיכך בידיהם של שרי הממשלה, משרד האוצר או בידי דירקטוריון חברת החשמל. בהיעדר מנהיגות כלכלית הפך עיני לאיש על פיו יישק דבר, ואין מדובר בסימן מעודד.



בפברואר 2005 חתמו שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, ויו"ר ההסתדרות הקודם, עמיר פרץ, על הסכם הרפורמה בנמלי הים. לפי מתווה ההפרטה שסוכם, עד סוף מארס 2010 היו אמורות חברות הנמל לפרסם תשקיפים, ועד סוף מאי להנפיק 15% ממניותיהן בבורסה. בתמורה, קיבלו עובדי הנמלים שורת הטבות, בהן תוספת שכר של כ-20% ופיצוי של 100 אלף שקל (ברוטו) עד 2010, הטבות שהסתכמו ב-1.2 מיליארד שקל.



אלא שעל סף אוגוסט 2010, הנפקת חברות הנמלים לא נראית כלל באופק. העובדים מתעקשים פתאום להתנות את יישום ההסכם עליו חתמו בהסכם שכר חדש, ונראה כי גם אם יקבלו הסכם שכר חדש, ימצאו תירוץ אחר ובלתי מציאותי להיתלות בו.



עיני שומר בחודשים האחרונים את ציבור העובדים במשק על אש קטנה. הוא לא מבעיר את השטח, אך גם לא מקדם דבר - אפילו כשמדובר בהסכם חתום שבו מחויבים ההסתדרות והעובדים. עיני, אין זה סוד, נושא עיניו לעבר הזירה הפוליטית ועתיד להתמודד על כסא יו"ר מפלגת העבודה. לפיכך, פוליטית, אין לו כל סיבה לזכות את ראש הממשלה נתניהו בהישג כלשהו. אם יידרש לעשות זאת, ידאג עיני קודם כל למשבר קשה, שבו הקופון הציבורי שיגזור לעצמו בחילוץ הפלונטר יהיה הגדול יותר. כמו כן, עיני יחתור לכך שחילוץ זה יתבצע קרוב ככל הניתן לתקופת בחירות, מה עוד שיציבותה של הממשלה אינה בגדר מובן מאליו.



מה שמדאיג לא פחות מכלכול הצעדים הזהיר של עיני הוא היעדר המוטיבציה מצד ראש הממשלה. עם כניסתו לתפקיד הכריז נתניהו על תוכנית "בלימה ותנופה", שנשענה על שלוש רפורמות עיקריות: במינהל מקרקעי ישראל, בנמלי הים ובמשק החשמל. אולם עד מהרה התברר כי נתניהו קבע לעצמו לקדנציה זו סדר יום מדיני-ביטחוני בלבד, ודבריו נותרים כתובים על הלוח ותו לא.



נתניהו לא מעוניין כיום להיכנס לעובי הקורה ברפורמות כלכליות, ובוודאי שלא לנקוט במהלכים שעשויים לגרום לו רעשים מיותרים מבית. בנוסף, מקפיד נתניהו לאורך הקדנציה לשמור על בן בריתו הפוליטי, אהוד ברק, ולכן אינו שש לבצע מהלך שעתיד לחזק את הטוען לכתר של שותפו.



בשורה התחתונה, האם תעריף החשמל יתייקר בטווח הקרוב?



בוודאי. הרי חשמל אין, וחברת החשמל לא תייצר אותו עד שתקבל סיוע מימוני - או עד שמישהו יחייב אותה לנהוג אחרת. היות שאין בממשלה מי שיאזור אומץ לחייב את חברת החשמל לעשות דבר נגד רצונה, אגף החשב הכללי לא יסכים למתן ערבויות מדינה לגיוסי החוב של חברת החשמל, ואגף התקציבים יעמוד על רגליו האחוריות לבל יוזרם הון בעלים לחברה, יופנו המבטים לפתרון הקל ביותר - תעריף החשמל. אלא שבניגוד למקרי עבר, ברור לכל כי תירוצי המסכנות השגורים כבר מיצו עצמם. "תוכנית חירום" אחת כבר מכרו לציבור, שהגיב על כך בשתיקה. הפעם תידרש קצת יצירתיות מצד המשנוררים, ויותר ממראית עין של מאמץ לשינוי בעתיד.



חבילה שתבטיח רפורמה כזו או אחרת היא רק עניין של זמן, כמו גם עוד משבר מלאכותי מצד אחד האינטרסנטים. החבילה תונח אחר כבוד - עוד לפני כל חתימה על הסכם מחייב - בפני רשות החשמל, שתתבקש לאשר ייקור נוסף של התעריף. הרשות תיאלץ לאשר את הבקשה בלית ברירה. השאלה, לפיכך, היא לא אם תעריף החשמל יתייקר - אלא מה יעשה בו. כלומר, האם הפעם ינוצלו הכספים העודפים שתקבל חברת החשמל לשם קניית זמן שבסופו יושג פתרון אמיתי למצבו האבסורדי של משק החשמל. העבר מלמד שהסיכויים לכך אפסיים - וכולם ייפגשו לסבב זהה נוסף בעוד שלוש שנים.