80 מיליון שקל בפחי השוק בנצרת

>> איש התריסים יושב בכניסה לחנותו המאובקת שבלב השוק של נצרת. מרצפות האבן היפהפיות לוהטות בשמש, הבניינים האקזוטיים ממלאים את העין, שני תיירים בודדים מתרשמים מהארכיטקטורה. אותו זה לא ממש מעניין. כבר 30 שנה הוא בעליו של בית מלאכה קטן, מגיע יום יום, פותח את החנות ומתיישב בכניסה. הוא שם גם אם איש לא נכנס. "פעם לא ראו את הרחוב מרוב אנשים", הוא נזכר, "היום הכל מת".

גם מוחמד אבו אחמד מחנות התכשיטים הוותיקה, נמצא פה כבר 30 שנה. "עשו לנו פה הירושימה", הוא נאנח ומביט בייאוש אל הרחוב השומם.



ובכל זאת, אתה נשאר פה.



"אני כבר זקן. לאן אלך?"



לא כל כך נעים להסתובב בשוק המשופץ של נצרת. התשתיות אולי משובחות והניקיון בוהק, אבל חיי שוק תוססים ורעש, קריאות סוחרים וצחוקם של הקונים המרוצים לא נשמעים. יותר מ-80% מהחנויות סגורות, תיירים לא מבקרים והסוחרים המעטים שנותרו מקווים לימים יפים יותר.



יזמים מקומיים שחוששים מסיכון



עד אמצע שנות ה-90 היה השוק של נצרת אחד המקומות הססגוניים בגליל - אבן שואבת למקומיים ולאנשי האזור כולו. אף כלה לא התחתנה בלי לעבור באזור הכלות, אף חתן לא קנה בגדים במקום אחר. הכל היה בשוק - יהודים וערבים הגיעו כדי לקנות ולהיפגש. רק 15 שנים חלפו, ואנשי נצרת כמעט לא נכנסים לעיר העתיקה. הדור הצעיר בכלל לא יודע מה פירוש הדבר לקנות בשוק.



"בכל העולם מחפשים את המקומות האקזוטיים", אומר אמיר זועבי, כלכלן ויזם מקומי. "מבינים כבר שדי בקניונים - שהשוק מציע חוויית קנייה ובילוי אחרת. הערים העתיקות באירופה מלאות בחנויות היקרות ביותר, רק בנצרת עומדת פנינה שכזו ללא חיים".



באחרונה הקימה אשתו של זועבי, אימאן, את שאבאביק - גלריה למוצרים בעבודת יד מקומית. היא היתה יכולה לפתוח את החנות בכל מקום בעיר, אך בחרה דווקא בשוק, ממש כפי שלפני שנתיים פתחה בשוק את בית ההארחה המקומי אל מוטראן. בעיני רוחה רואה היזמת הנמרצת את השוק פעיל וחי בעזרת קבוצות של יזמים מקומיים שיביאו תמהיל עסקים חדש ויפריחו את התיירות במקום.



"יזמי נצרת פוחדים מסיכון ולא מבינים עדיין את הפוטנציאל של המקום", היא מסבירה את העובדה שהיזמים דווקא לא נוהרים למקום. "כולם מסתכלים עלינו. אם נצליח אולי יבואו, אם לא - למה שייכשלו גם הם?", היא אומרת. "לשוק, שהושקע בו המון כסף, כמו גם לעיר העתיקה, יש דימוי רע כרגע - דימוי של מקום מת שרוצים לצאת ממנו, לא להיכנס. לצערי, מקבלי ההחלטות לא נותנים כתף כדי לשנותו, ממש כפי שלא עשו דבר בזמן השיפוץ, שהרס פה את הכל".



השיפוצים הרסו את השוק



הדרך לגיהנום רצופה, כידוע, כוונות טובות. גם ההרס האינטנסיבי של המסחר בשוק של נצרת החל מתוך כוונה טובה. באמצע שנות ה-90 החלו להיערך בעירו של ישו לחגיגות שנת 2000. מאות מיליוני שקלים זרמו אל העיר בבת אחת ופרויקטי תשתיות החלו לקרום עור וגידים. ההנחה היתה כי השנה שבה יגיע האפיפיור לישראל עומדת למלא את המקום במיליוני תיירים, ולכן יש להתכונן. חלק מהתוכניות כללו גם את שיקום העיר העתיקה והשוק שבלבה.



טארק שחאדה, שמשמש מאז 2000 מנכ"ל עמותת התיירות של נצרת, המהווה את הגוף המטפל בתיירות גם מטעם העירייה, מספר על תקציבי עתק שהגיעו לכ-80 מיליון שקל. שישה חודשים אמור היה השיפוץ להימשך והסוחרים היו מאושרים. תוך פרק זמן קצר יחסית עמדו חייהם להפוך לטובים בהרבה, לאחר שיפוץ כבישים ומדרכות, תאורה ושילוט, ריצוף, תשתיות חשמל ומים ואף הקמת מגרשי חנייה.



ההמשך היה הרבה פחות אופטימי. ששת החודשים שעליהם סוכם מראש הפכו לשנה שהפכה לשנתיים ושלוש. קבלן אחד פשט את הרגל, השני, כך לפי אגדה אורבנית, ברח לירדן. פיקוח לא ממש היה שם, ולסוחרים, שהמשיכו לשלם מסים כאילו כלום לא קורה, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בייאוש.



ארבע שנים ארך הפיאסקו, והסוחרים הרגישו אותו היטב בכיסם. "הכל היה פה הפוך", מתאר מוחמד התכשיטן. "אי אפשר היה להיכנס או לצאת, אי אפשר ללכת ברחוב, מלא אבק ולכלוך, מי ירצה לבוא?".



הקהל אכן הצביע ברגליים. סוחרים זריזים שזיהו את התהליך הוציאו את החנויות אל הרחוב הראשי או אל החלק התחתון של השוק הסמוך למסגד הלבן, שם פורח המסחר גם היום. מאחור נותרו אלה שקיוו לטוב או שלא היו מסוגלים כלכלית למצוא פתרון אחר, רואים את פרנסתם מתמעטת ואת מספר הקונים נהפך לאפסי.



לא רק השיפוצים הרגו את השוק. במקביל החלה באמצע שנות ה-90 התעצמותם של הקניונים, שכבשו את לב צרכני נצרת וכפרי הסביבה. סוחרי השוק הבינו שלקוחותיהם מחפשים היום חנייה, מיזוג וסחורה - שהשוק פשוט לא יכול להציע.



העירייה היתה הגוף הראשון שאמור היה להבין כי השוק יהיה משופץ בסופו של דבר אך איש לא יטרח להגיע, אך היא לא נקפה אצבע - לא בסיוע במסים, לא בהזמנת יזמים אחרים ולא בחשיבה אסטרטגית על פניו המשתנים של השוק. כך נהפך השוק לפיל לבן יפהפה ועצוב, רובו סגור, עם מעט סוחרים עניים וכועסים שמוכרים סחורה ישנה שאיש אינו רוצה. כיכר השוק כמובן ריקה.



ניתן היה לצפות שמישהו ילמד לקח מתהליך שפיכת כספי ציבור עצומים לשווא, אלא שלא כך הדבר. בימים אלה מתחיל משרד התיירות בשיפוץ קטע שוק נוסף, תהליך שיעלה 6 מיליון שקל נוספים. זאת, למרות העובדה שמדובר בקטע רחוב שחנויותיו ריקות כמעט לחלוטין.



למה לזרוק את הכסף?



שחאדה: "כי הוא מסומן לתשתיות. הרבה יותר הגיוני היה לתת אותו לתקציב שיווק שכרגע לא ממש קיים (כל תקציב העמותה הוא חצי מיליון שקל בשנה), אבל זה לא יקרה. תשתיות חשובות יותר".



אבל זה קטע שאיש לא רוצה.



"אולי ירצו בהמשך", אומר שחאדה.



תוכנית שאינה יוצאת לפועל



סיור בשוק מגלה מקום שבו כולם כועסים על כולם. הסוחרים הוותיקים כועסים על השיפוץ הכושל ועל חוסר המעש הנוכחי של העירייה; שחאדה מהעמותה כועס על הסוחרים שלא רוצים להתחדש וסוגרים בשלוש גם אם הם מבטיחים להיות בלילות במקום.



לדעת שחאדה, העובדה שאין קונים לא ממש משנה. "אם עושים קמפיין לקידום בשוק ובאים קונים, ובעל החנות הולך לראות כדורגל זה לא יעזור לשוק", הוא אומר. "קיימת פה תפישת מכירות עתיקה ולא מסחרית".



גם היזמים החדשים כועסים. "צריך לחייב את בעלי העסקים הסגורים לשלם ארנונה ולאכוף את הנושא", אומרת זועבי. "אחרת החנויות האלה יישארו סגורות והמראה הקשה הזה של השוק הסגור ימשיך. אנשים בטוחים שלא כדאי להשכיר עכשיו כי ממש עוד מעט הם יוכלו לעשות זאת במחיר גבוה יותר. לא ברור מאיפה הביטחון, בהתחשב בעובדה שכבר 15 שנה אין פה כלום".



במקביל, היא טוענת, העירייה חייבת להעלות את השוק לראש סדר העדיפויות ולמשוך בעזרת הקלות מס וקמפיינים ציבוריים יזמים חדשים. "למה ראש העיר, למשל, לא פותח פה לשכה?" היא שואלת. "זה ייתן מסר ברור למקומיים: העיר העתיקה חוזרת לחיים".



שחאדה מסכים כי יש צורך בתוכנית מקיפה למשיכת יזמים חדשים למקום, ואף מפרט את הצעדים: השכרת חנויות ב-1-2 דולרים למטר בידי העמותה עבור יזמים שיקבלו אותן בזול לחמש שנים. התוכנית תכלול גם הקלות בארנונה, ליווי עסקי בעזרת מרכזי מט"י וכן תוכנית הלוואות נוחה שתאפשר גיוס הון ראשוני.



שחאדה שוכח לספר דבר אחד חשוב: התוכנית קיימת כבר מיולי 2007, אך עד היום נותרה על הנייר. "הפעילות בנצרת לא פשוטה", מתרץ שחאדה. "מדובר במקום פגיע שכל אינתיפאדה או משט עוצרים בו הכל. כעיר ערבית התקציבים פה נמוכים מבערים יהודיות, סוחרי השוק לא משתפים פעולה, ובכל עמותת התיירות, שמתקיימת על תקציב קטן, יש שלושה עובדים שצריכים לעשות הכל".



זועבי לא מקבלת את ההסברים. "יזם פרטי לא יכול לעשות את מה שגוף עירוני צריך לעשות", היא אומרת. "לא ייתכן שיפילו על כתפינו הפרטיות את הצורך לעשות הכל למען העסקים שלנו - משילוט, דרך שיווק, ועד שכנוע יזמים נוספים לבוא. להערכתי, תוך שנתיים ניתן לעשות פה מהפך מקצה לקצה: מסחר שוקק, מסעדות ובתי קפה, חנויות מעניינות, מקומות עבודה נוספים, אירועי תיירות בלתי פוסקים. לא מדובר בחלום אלא בתהליך אפשרי שדורש רק מעט חשיבה, ידע והרבה רצון טוב. השקיעו פה כל כך הרבה כסף, צריך רק להעלות את הנושא קצת יותר גבוה בסולם העדיפויות".



ממשרד התיירות נמסרה תגובה לקונית: "המשרד השקיע בעשור האחרון עשרות מיליוני שקלים בפיתוח העיר נצרת, בחזותה ובשיווקה לתיירות פנים ונכנסת. בימים אלה מתבצעות במרכז התיירותי של העיר עבודות נוספות בהיקף של כ-6 מיליון שקל. משרד התיירות פועל בעיר נצרת, כמו בערים נוספות, במישורים מקבילים, במטרה לשפר את המוצר והמגוון התיירותי, לצד יצירת ביקושים לביקור בעיר, באמצעות פעולות שיווק, כדי שתיירים ומטיילים גם יגיעו לעיר וגם ימצאו בה מגוון אתרים, אטרקציות, פעילויות ומסחר תיירותי. בתקופה הקרובה יפעל המשרד, במשותף עם עיריית נצרת, לייצר תמריצים לבעלי העסקים בכדי שיפתחו חנויות באזור התיירותי, במטרה להגביר את הפעילות המסחרית".



yazam@themarker.com