המקום שבו טמונים זרעי המשבר הבא

>> לפני תשע שנים, ביולי 2001, פירסמתי ב-themarker מאמר שכותרתו היתה "המשבר הבא". הוא דן בהתנפחות העקבית והמהירה בתיק האשראי של חברה פיננסית בשם פאני מיי, שלא היתה מוכרת אז לרוב המשקיעים בישראל. במאמר הובע חשש מהצפוי לחברה ומההשלכות שעלולות להיות לאירוע כזה.



אחד הקוראים העיר שהכתבה משעממת. "את מי בכלל מעניינת חברה כזו", הוא הגיב. הוא המליץ לי לכתוב על נושאים שרלוונטיים יותר לעם היושב בציון.

תשע שנים חלפו, וממרחק הזמן ניתן לומר שפאני מיי ומצב עסקיה הוכחו כרלוונטיים מאוד, ולא באופן חיובי במיוחד, לכל העולם - כולל לעם היושב בציון.



אלא שהרלוונטיות הזו התגלתה לרבים שנים לאחר שהמאמר ההוא פורסם. ניתן ללמוד מכך שהתנהלות כלכלית ופיננסית חסרת אחריות יכולה להימשך זמן רב. כל עוד הבעיות לא מתפוצצות לנו בפרצוף, לא מעט אנשים משתכנעים שזהו מצב נורמלי. הם מסיקים בטעות שמכיוון שהמצב הזה נמשך זמן רב, הוא כנראה יכול להימשך באותו אופן לנצח.



ואולם סיפורה של פאני מיי כבר נמצא מאחורינו, והסיבה שאני מביא אותו אינה הרצון לדוש בעבר. עכשיו הסיפור הזה באמת כבר משעמם.



השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כיום היא זו: האם ניתן לזהות כעת אירועים כמו אלה שהתרחשו אז בשוק המשכנתאות? האם ניתן להצביע על תהליכים שמעורבת בהם רמה גבוהה של חוסר אחריות וגישת "אחרינו המבול", והטומנים בחובם את זרעיו של משבר בלתי נמנע?



לצערי, התשובה היא חיובית. ניתן לראות כיום תהליך כזה, והפעם הוא מובל על ידי מדיניות מקרו-כלכלית היוצאת מוושינגטון.



בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדינת קליפורניה ועל מצבה העגום. הזכרתי את העובדה שבעוד הממשל הפדרלי היושב בוושינגטון נוקט מדיניות מרחיבה וגירעונית מתוך בחירה אידיאולוגית, ברמת השלטון המקומי - המדינות והעיריות - צפוי להתרחש דווקא ההפך הגמור, כלומר קיצוצים.



קליפורניה לא לבד בעניין הזה. על פי מחקר של "המרכז הכלכלי לחקר התקציב והעדיפויות הכלכליות" (cbpp) שהתפרסם ב-15 ביולי, 46 מדינות בארה"ב צפויות להציג גירעונות גדולים בשנתיים-שלוש הקרובות. זאת, גם לאחר שמביאים בחשבון את הסיוע שוושינגטון התחייבה להעביר להן כחלק מתוכניות התמרוץ הפדרליות.



על פי ממצאי המחקר, הגירעונות שיירשמו ב-2010-2011 צפויים להיות בטווח של 180-200 מיליארד דולר בכל שנה. במיתון הקודם, ב-2003-2004, היקף הגירעון היה נמוך בהרבה - 75-80 מיליארד דולר בשנה.



הגירעונות של המשבר ההוא גם חוסלו במהירות גבוהה יחסית. זאת, מכיוון ששוק הנדל"ן הרותח של אותן שנים הביא לעלייה חדה בהכנסות של המדינות ממסי רכוש - הקשורות קשר ישיר למחירי הבתים ולמספר העסקות המתבצעות בשוק. מצב זה איפשר לאותן מדינות שלא לקצץ בהוצאותיהן כלל, שכן תקציבי רבות מהמדינות התאזנו מעצמם.



גלי הפיטורים בדרך



ואולם כיום, לא רק שהמדינות והרשויות המקומיות בארה"ב ניצבות בפני גירעונות גדולים בהרבה, אלא גם הסיכוי שנראה פתאום זינוק בגביית המסים המקומיים נראה קלוש למדי נוכח הדשדוש בכלכלה בכלל, ובשוק הנדל"ן בפרט. לכן, השאלה אינה אם המדינות והרשויות המקומיות יצטרכו לנקוט צעדים של קיצוץ בהוצאות והעלאת מסים, אלא רק מתי הן יעשו זאת ובאיזה היקף. צעדי החיסכון האלה הם מחויבי המציאות, ובמקומות מסוימים כבר החלו ליישמם.



המשמעות של צעדים כאלה היא פשוטה וברורה - יש להם השפעה ממתנת משמעותית על הכלכלה. העלאת מסים מותירה פחות כסף בידי הצרכנים, ומשמעותו של קיצוץ בהוצאות היא צמצום היקפן של פעילויות כלכליות כמו רכש מספקים, בינוי, השקעה בתשתיות וצמצום היקף השירותים שמקבלים האזרחים. אבל הפגיעה הקשה ביותר של הצעדים האלה עלולה להיות בשוק העבודה.



חלק הארי בתקציבן של מדינות ורשויות מופנה תמיד לתשלומי שכר. זאת, מכיוון שהן מספקות לאזרחים שירותים יומיומיים הדורשים כוח אדם רב. בניגוד לממשל הפדרלי, אין לרשויות המקומיות תקציבי רכש גדולים לציוד צבאי, סיוע חוץ למדינות מעבר לים או פרויקטים כמו נאס"א שבהם ניתן לקצץ. עיקר ההוצאות שלהן הוא תשלום לעובדי מדינה כמו מורים ואחיות, שוטרים וכבאים או עובדי רווחה. אצלן אין אפשרות לבצע קיצוץ משמעותי מבלי לפטר, לצמצם היקפי משרות או לחתוך בשכר העובדים.



אלא ששוק העבודה הוא כיום הבטן הרכה של הכלכלה האמריקאית, ומה שמפריע לאזרחים מהשורה יותר מכל הוא החשש מאובדן מקומות העבודה או שחיקה בהיקף המשרה ובהכנסה החודשית. כיום, הציבור בארה"ב מתעניין הרבה פחות בשאלה אם הדאו ג'ונס עלה בכמה אחוזים או ירד בכמה אחוזים. גם שוויו על הנייר של הבית שיש לאזרחים, או שכבר אין להם, משנה הרבה פחות.



כשמקור ההכנסה העיקרי, המשכורת החודשית, נמצא בסכנה של היעלמות או לפחות התכווצות, העושר על הנייר, הבא לידי ביטוי בשווי נכסים כאלה או אחרים, מאבד מחשיבותו, ואינו משמש פקטור משמעותי בתחושת הרווחה או הביטחון של האזרחים. השנים האחרונות, שבהן שווי הנכסים ידע גם להתכווץ ולמחוק את הון האזרחים במהירות, לימדו את האמריקאים שתזרים מזומנים חודשי קבוע הוא נכס חשוב בהרבה משווי תיאורטי של נכסים פיננסיים.



הגירעונות לא ייעלמו מעצמם



משום מה, רבים מהפרשנים הכלכליים שמנתחים את המתרחש בארה"ב מתעלמים ממה שקורה כיום ברמה המקומית ומתמקדים בעיקר בגירעונות הפדרליים. לא מובן לי מדוע.



בשנה או בשנתיים הבאות - ובחלק גדול מהמקרים זה יקרה כפי הנראה אחרי הבחירות במדינות השונות, שייערכו בסתיו הקרוב - מדינות ורשויות רבות יצטרכו ללחוץ על הבלמים. המשמעות היא גל פיטורים לא קטן.



ההערכות מדברות על מאות אלפי משרות שייעלמו, צמצום בהוצאות אחרות והעלאות מסים. קשה, אפילו כמעט בלתי אפשרי, לראות תסריט שבו ניתן יהיה להימנע מכך.



יותר מכך. יש סיכוי לא רע שתהליך שכזה ייצור גם בעיות תשלומים ונזילות במקומות שונים (למשל אצל ספקים וקבלנים שעובדים עם הרשויות המקומיות). גם אלה דברים שכבר אירעו בעבר. לתהליך הזה תהיה השפעה שלילית על הכלכלה האמריקאית, ומשום מה רוב הפרשנים כלל לא מתייחסים אליו.



מקבלי ההחלטות, הפרשנים והמשקיעים נכשלים בשנים האחרונות פעם אחר פעם בקריאת הכתובת על הקיר. הם גם לא מפיקים מכך את הלקחים הדרושים, וחוזרים לפעול מתוך עיוורון שוב ושוב.



נראה שגם מהכתובת הזאת שנמצאת כיום על הקיר, המתריעה בפני פצצת הזמן הטמונה בתקציבי המדינות והרשויות המקומיות - שלא לדבר על הגירעונות הפדרליים - בוחרים כולם להתעלם. אלא שכמו שאירע לגבי שוק הנדל"ן ופאני מיי בעבר, פתאום יתברר שגם הסיפור הזה, שנראה כיום משעמם ולא רלוונטי למי שאינו תושב מקומי בארה"ב, הוא רלוונטי בהחלט לכלכלה העולמית כולה.



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות



-



פאני מיי



סוכנות משכנתאות ענקית שקרסה והולאמה בספטמבר 2008 - שבוע לפני קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס