בארה"ב - דיון שטחי; בישראל - מקח וממכר

>> בעקבות הליך השימוע שעברה אלנה קייגן, המועמדת של נשיא ארה"ב ברק אובמה לבית המשפט העליון האמריקאי, נהפך בן לילה הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון בישראל, אהרן ברק, לאישיות ידועה בארה"ב.

זאת, כאשר התופעה המוכרת בארה"ב - עמעום העמדות של המועמדים לשיפוט, במקרה הזה של קייגן - הביאה את מתנגדיה למצוא רמזים לדעותיה הרחק מעבר לים. מקרה זה נותן הזדמנות טובה לבחון את הליך בחירת שופטי בית המשפט העליון בארה"ב, בצל הליך בחירת השופטים בישראל.



הליך השימוע שאותו עוברים המועמדים לשפיטה בפני ועדת המשפט של הסנאט האמריקאי מיועד לבדיקת כשירותו של המועמד לשפיטה. ואולם מאחר שב-1987 הצליחו חברי הסנאט הדמוקרטים להכשיל את מינויו של רוברט בורק, מועמדו של הנשיא דאז רונלד רייגן, בטענה כי דעותיו השמרניות של בורק רדיקליות מדי, מתחרים ביניהם המועמדים השונים בעמעום עמדותיהם. גדול העמומים היה ללא ספק השופט קלרנס תומאס, שכאשר נשאל מה עמדתו בסוגיית ההפלות, אחת הסוגיות המרכזיות בשיח האמריקאי, תשובתו היתה שמעולם לא הקדיש לכך מחשבה.



היתה זו לא אחרת מקייגן עצמה, שבמאמר שפירסמה ב-1995 הגדירה את הליך השימוע כ"חלול ושטוח", אמירה שנאלצה לחזור בה ממנה כשהגיע תורה לעמוד בפני חברי הסנאט באותו הליך. ואולם בחינה של הדיאלוג בינה לבין חברי ועדת הסנאט לא יוצרת רושם שונה משמעותית. חוש ההומור שלה וחדות מחשבתה בלטו בדיונים, אבל קשה להגיד שהיתה התעמקות יתרה בסוגיות משפטיות. בהיעדר נכונות של קייגן להביע עמדות ביחס לשאלות המרכזיות, חברי הסנאט - גם הם כבר כמנהגם - חיפשו בכל מיני כתבים אמירות שוליות ורמזים לפילוסופיה השיפוטית של המועמדת.



כך, למשל, נאלצה קייגן להתייחס לעבודות שכתבה לפני 30 שנה כשהיתה סטודנטית, ולמיילים מסוימים מבין 75 אלף המיילים שכתבה בעת שעבדה בבית הלבן כיועצת לנשיא לשעבר ביל קלינטון. הנבירה בעברה של קייגן אמנם היתה מוכרת ממעמדים קודמים, אך היתה לה משמעות יתרה בשל העובדה שבניגוד ליתר שופטי העליון, היא מעולם לא שימשה כשופטת ולכן אין פסקי דין שיכולים להעיד על נטיותיה השיפוטיות.



כך, נשאלה קייגן לגבי יחסה לשופט ברק ולתורת האקטיביזם השיפוטי שלו. קייגן לא הכחישה את הערצתה לברק, שלדבריה "היה לו תפקיד מרכזי בכינונה של מערכת משפט עצמאית בישראל", אך אמרה כי הערצתה לברק נובעת מתפקידו ביצירתה של אותה מערכת משפט עצמאית ולא בשל הפילוסופיה השיפוטית שלו. לשאלת אחד הסנאטורים על קבלת הפנים החמה שהעניקה קייגן לברק כשהוא ביקר באוניברסיטת הרווארד כאשר כיהנה כדיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטה, היא ענתה כי אם אותו סנאטור היה מגיע לביקור באוניברסיטה היא היתה נותנת גם לו קבלת פנים כה חמה.



כמו קודמיה, קייגן נמנעה לכל אורך הדיונים מלהתייחס באופן מעמיק לדעותיה ולעסוק בנושאים שלטענתה רבים הסיכויים שיידונו בפניה בבית המשפט, התנהלות שהצליחה להרגיז חלק מהסנאטורים. אחד מהם, הדמוקרט היהודי ארלן ספקטור, אף הכריז כי הוא שוקל שלא לתמוך במועמדותה נוכח עמימות עמדותיה - דבר שכנראה לא יפגע בה נוכח הרוב הדמוקרטי הגדול בסנאט.



כך באמריקה, ואצלנו? קשה לדעת. בעוד שבארה"ב הליך השימוע הוא פומבי ומשודר ישירות בטלוויזיה, בישראל דיוניה של הוועדה לבחירת שופטים חסויים ופרוטוקולי הדיונים לא מתפרסמים. בישראל מועמדים לשפיטה לא נאלצים להציג עמדות מעומעמות, אם לא הפוכות לעמדותיהם במציאות, אך מצד שני הליך בחירתם הוא הרבה פחות שקוף, והציבור כמעט אינו נחשף לשופטי בית המשפט העליון ולעמדותיהם בנושאים השונים טרם השבעתם.



בארה"ב הדיון אמנם שטחי, אבל ברור לכל כי רק לנשיא עומדת הזכות להציג מועמדים. בישראל ה"מסחרה" חוגגת, כאשר מתנהל מקח וממכר בין חברי הוועדה - תמוך במועמדי ואתמוך בשלך. כנראה שגם אנחנו וגם האמריקאים יכולים ללמוד אחד מהשני בכל הקשור לבחירת שופטינו.



הכותבים הם מייסדי משרד עורכי הדין charish law group & schulman בישראל ובניו יורק, ומומחים בליטיגציה אמריקאית