מדוע מנצלים את בני הנוער

>> הימים הם ימי קיץ לוהטים, אך הקיץ הוא הזדמנות טובה להקנות לבני הנוער הרגלי עבודה ראשוניים.

נער או נערה שעובדים בקיץ בסידור סחורה בסופרמרקט או בשטיפת כלים במסעדה, מבינים די מהר כמה קשה להרוויח כסף. הם רואים במו עיניהם איך אנשים מבוגרים עובדים קשה מבוקר עד ערב כדי להביא טרף לביתם. הם לומדים שבחיים האמיתיים הם לא יכולים לעשות כל מה שעולה על רוחם, אלא חייבים להקשיב לבוס.



אולי כעת בני הנוער יעריכו יותר את דמי הכיס שהוריהם נותנים להם. אולי הם יבינו כמה חשובים לימודים והשכלה, שבלעדיהם הם יהיו נידונים לעבודה קשה ולשכר נמוך גם בחייהם הבוגרים. אבל כל התועלת הזו מעבודה בקיץ לא משנה את העובדה שהחוק בישראל מקפח באופן חמור את בני הנוער.



בעוד ששכר המינימום למי שהוא מעל גיל 18 הוא 20.7 שקל בשעה, הרי שאם אתה בן 17-18, תקבל רק 18.5 שקל בשעה. אם אתה בן 16-17, תקבל הרבה פחות - רק 16.7 שקל בשעה. אם אתה בן 14-16 - תקבל 15.6 שקל בלבד בשעה.



זהו ניצול בוטה של בני נוער שעובדים קשה, שמחליפים מבוגרים שיצאו לחופש, או מתגברים עסקים בימי החום. המעביד לא משלם עליהם הוצאות סוציאליות, לא פנסיה ולא חופשה. לכן הם עולים הרבה פחות מעובד מבוגר. אז מדוע שלא יקבלו את המינימום של 20.7 שקל בשעה? הרי עבודתם שווה לבטח יותר ממחירם של כוס קפה וקרואסון.



אם שכרם יעלה ל-20.7 שקל בשעה, הוא לא יגרור אחריו את סולם השכר כולו. השינוי היחיד יהיה שהמעביד ירוויח קצת פחות. כיום המעבידים אומרים לצעירים: "כך קובע החוק", והופכים את המינימום למקסימום. הם יודעים שבלי החוק הם היו משלמים לנוער יותר, כי העבודה שלהם שווה יותר.



כדי לשנות את החוק צריך חבר כנסת שיירתם לעניין ויציע לשנות את החוק, כך שיהיה שכר מינימום אחד לכולם, ללא אפליית גיל. אז מי ירים את הכפפה? חיים כץ? חיים אורון? שלי יחימוביץ'?



על חשבון החילונים



לפי נתוני ויצ"ו ונעמ"ת, יש מחסור גדול בגנים בתל אביב, מה שמאלץ את ההורים לרשום את ילדיהם לגנים פרטיים יקרים או לחפש פתרונות אחרים.



החוק מחייב את העירייה לספק גני ילדים בצפון העיר רק מעל גיל ארבע, ובדרום העיר לילדים מעל גיל שלוש. ואולם המחסור בגנים גדול ולעירייה יש רק "תוכניות" לשיפוץ ולהקמת גנים חדשים, אך כרגיל - "אין תקציב". לעומת זאת, אותה עירייה ממש דואגת יפה מאוד לגני הילדים של חב"ד.



לפני כחודש קיימה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב דיון בגן הילדים של חב"ד שהוקם בבית קזנצ'י ברחוב רידינג ברמת אביב הירוקה. בניגוד להמלצת הגורמים המקצועיים והמשפטיים בעירייה, החליטה הוועדה "להלבין" פלישה שביצעה חב"ד לשטח ציבורי בן 160 מ"ר. כך מעודדת העירייה גן של חב"ד בלב שכונה חילונית, כאשר מטרת חב"ד, שהיא כת מיסיונרית, היא להעביר לשורותיה את הילדים הרכים ודרכם את בני משפחתם. לכן הם מספקים גנים זולים עם שעות ארוכות וארוחות חמות, תנאים שויצ"ו ונעמ"ת לא יכולים לספק.



הנה, מתברר שבעיריית תל אביב יש דין אחד לחב"ד ודין אחר למי שפולש לקרקע ציבורית שאינה שלו. וראש העיר, רון חולדאי, שגינה בעבר את פעולות חב"ד ברמת אביב, לא טרח אפילו להיות נוכח בישיבה.



מעניין אם ראש עיריית בני ברק היה מאפשר לגן חילוני שמלמד את ביאליק לקום ברחוב רבי עקיבא. הצחקתם אותו.



כולנו אנשי מכירות



התחרות בעולם העסקים גוברת והולכת, וחברות רבות מנסות להפוך את עובדיהן לאנשי מכירות. השביתה האחרונה בבנק דיסקונט התנהלה גם על רקע זה. ההנהלה רצתה שהעובדים ישווקו ביתר אגרסיביות את המכשירים הפיננסיים שמוכר הבנק, אך העובדים לא אהבו את היוזמה.



אולי עובדי דיסקונט לא יודעים, אבל בבזק הטכנאים נהפכו זה מכבר לאנשי מכירות. הם מגיעים לבית הלקוח ומיד מנסים למכור לו טלפון חדש או חבילה משודרגת של אמצעי תקשורת ואינטרנט.



גם ב-hot המצב דומה. הטכנאי מתודרך למכור שירותים נוספים כאשר הוא מגיע לבית הלקוח. הטכנאים גם נמצאים במעקב רצוף. התקינו להם ברכב gps משוכלל שיודע לדווח למרכז הבקרה היכן הם נמצאים בכל רגע, ואם הם נחים באוטו עם מזגן פועל. מי שנוסע, למשל, במהירות גבוהה מ-120 קמ"ש, לוקחים לו את הרכב לשבוע - וזו דווקא זווית חיובית של הפיקוח.



כדי לעודד את המכירות, מקבלים טכנאי hot עמלה על כל מכירה שהם מבצעים. על מכירה של חבילת hd או על הצטרפות הלקוח ל-vod הם מקבלים 15 שקל, על הצטרפות לכבלים - 79 שקל, על הצטרפות לאינטרנט - 42 שקל, על הצטרפות לטלפון קווי - 53 שקל ועל חבילת טריפל היוקרתית - 174 שקל. זה הכיוון שאליו הולכת הכלכלה: למכור הרבה, למכור בכוח - כי כולנו אנשי מכירות.



סופר שירות, סופרגז



החוק קובע שחברות הגז חייבות לספק לצרכן מכל גז שבוע מיום ההזמנה. מקסימום. לקוח של סופרגז הזמין גז ואף שילם את החשבון ביום שבת ה-5 ביוני, דרך האינטרנט. כעבור שבעה ימי עבודה, כלומר ביום ראשון ה-13 ביוני, הוא התקשר לחברה ושאל: "מדוע לא קיבלתי את הבלון שהזמנתי?".



נציגת השירות היתה אדיבה, אך לא מצאה שום הסבר. היא אמרה שתברר והשאירה את הלקוח על הקו זמן רב, כאשר הוא שומע את הפזמון המתנגן ברקע: "סופר שירות, סופר אמינות, סופרגז". לבסוף חזרה הפקידה ואמרה שהיא לא מצליחה ליצור קשר עם המחלק, אך היא תחזור אליו מאוחר יותר עם בשורה.



כעבור שעה חזרה הנציגה ואמרה: "דיברתי עם המחלק והוא הבטיח שיספק את הבלון מחר". אבל מחר הגיע והבלון לא. גם יום שלישי חלף בלי בלון. רק ביום רביעי הוא סוף-סוף הגיע.



סופרגז לא חשבה להתנצל. סופרגז לא חשבה להסביר. סופרגז לא חשבה לפצות את הלקוח, אפילו לא על שיחת הטלפון הארוכה ששילם. כלום. כי מבחינת סופרגז מדובר בלקוח שבוי שקשה לו לעבור מחברה לחברה, ובכל מקרה מדובר הרי בחברה עם "סופר שירות וסופר אמינות".