בעלי חברת הבנייה בולוס שקרסה לא יצטרכו לפצות מכיסם רוכשים שלא קיבלו את דירות הנופש בעכו

>> שלוש שנים לאחר קריסת חברת הבנייה חפציבה, שלא סיפקה ערבויות מספקות לרוכשי דירות, קבע השבוע בית המשפט כי בעלי חברת הבנייה בולוס שקרסה ב-2002, אינם חייבים לפצות באופן אישי רוכשי דירות נופש שלא קיבלו את דירותיהם, למרות אי הבטחת חלק מכספיהם על ידי החברה.

ארבעה רוכשים של דירות נופש בפרויקט פנינת הים בעכו של חברת בולוס גד תיירות ומלונאות, חברה בת של החברה הציבורית בולוס גד, תבעו פיצויים מבעלי החברה שקרסה וממנהליה, עזמי נשאשיבי ואיברהים ויעקב בולוס. נגד השלושה אף הוגשו ב-2005 כתבי אישום על עבירות של אי-דיווח למשקיעים על מידע מהותי - כולל מידע שהביא לקריסת החברה, גניבת כספים מהחברה, מרמה וזיוף. התיק עדיין נידון בבית המשפט המחוזי בת"א.



הפרויקט נבנה בליווי פיננסי של חברת הביטוח כלל, שהנפיקה לרוכשים בפרויקט פוליסות ביטוח בהתאם לחוק הבטחת השקעות. ואולם, בעקבות קשיים כלכליים קרסה בולוס ובניית הפרויקט נפסקה. עד לקריסה שילמו חלק מהרוכשים את החלק הארי בתמורה לדירות, אך כ-60 אלף שקל בממוצע לכל רוכש לא הובטחו בפוליסת ביטוח או בבטוחה אחרת. בעקבות זאת הוגשה התביעה נגד בעלי החברה.



השופט יצחק עמית, אז שופט בית המשפט המחוזי בחיפה וכיום שופט העליון, קבע בסוף 2007 כי על בעלי בולוס לשלם באופן אישי את הסכומים שלא הובטחו. לדבריו, על בית המשפט למנוע מצב שבו בעל שליטה בחברה יסתתר מאחורי מסך ההתאגדות אם יתברר שכספי רוכשי הדירות אינם מבוטחים במלואם על פי החוק. על החלטה זו ערערו הבעלים. המשנה לנשיאת העליון השופט אליעזר ריבלין, אליו הצטרפה השופטת עדנה ארבל, קיבלו את הערעור. ריבלין קבע כי לא קמה עילה לחיובם של בעלי המניות באופן אישי מכח עוולת הרשלנות או מכוח חוק החברות המאפשר במקרים קיצוניים את הרמת המסך המשפטי הנפרד של החברה לשם חיוב העומדים מאחוריה בחיוב אישי.



לדעתו, גם אין לחייב את המנהלים לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין שקובע כי "המשתף עצמו או מסייע, למעשה או למחדל שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, יהא חב עליהם". ריבלין ציטט פסיקה שלפיה "קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל שתומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה". לדעתו, ייחוס אחריות לבעלים כמשתפים ומשדלים, רק על בסיס היותם נושאי משרה בחברה, אינו עולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות אלה, וגם לא עם הפרשנות שניתנה לסעיף.



השופט יורם דנציגר, בדעת מיעוט, סבר כי יש להטיל על הבעלים אחריות אישית מכוח סעיף 12, שכן לדעתו "במעשיהם סייעו המערערים לחברת בולוס להפר את החובה המוטלת עליה על פי חוק הבטחת השקעות, להמציא בטוחה ראויה לכספם של המשיבים וניתן לראות בהם אשמים ביחד עם חברת בולוס". (ע"א 313/08)