מחקר של רשות ני"ע: אין קשר בין הביצועים לשכר

>> שכר הבכירים הממוצע בחברות הציבוריות עלה ב-150% בשש השנים האחרונות - כך עולה ממחקר של המחלקה המשפטית ברשות ניירות ערך, בראשות ד"ר גיתית גור-גרשגורן. לפי המחקר, השכר הממוצע של הבכירים זינק מ-1.5 מיליון שקל ב-2003 ל-3.7 מיליון שקל ב-2009. המחקר הוגש לוועדת נאמן, שאמורה לבחון את סוגיית שכר הבכירים בישראל.



המחקר של רשות ניירות ערך התבסס על נתונים מהחברות הציבוריות הכלולות במדד תל אביב 100, מלבד החברות שנסחרות באופן דואלי גם בבורסות אחרות בעולם. מהמחקר עולה כי העלייה נרשמה באופן רציף במשך השנים, והמשיכה גם בתקופת המשבר ב-2008. עוד עולה מהמחקר כי אין קשר בין השכר הגבוה בחברות לבין הביצועים שלהן.

1. עלייה הדרגתית



על פי ממצאי המחקר של הרשות, חלה עלייה הדרגתית וברורה בשכר הבכירים בחברות שנבדקו בין 2003 ל-2009. העלייה חלה גם בשכר החציוני וגם בשכר הממוצע, כאשר הפער בין שני הנתונים גדל במשך השנים.



ב-2003 הגיע השכר הממוצע של בכירים בחברות ל-1.5 מיליון שקל בשנה, והשכר החציוני הסתכם במיליון שקל. ב-2009 הגיע השכר הממוצע לבכיר ל-3.6 מיליון שקל, כאשר השכר החציוני הסתכם ב-2.5 מיליון שקל.



עד 2007 העלייה בשכר היתה מלווה בעלייה בשווי השוק של החברות שנבדקו, אך ב-2008 חלה עלייה בשכר על אף הירידה החדה שנרשמה בשווי השוק של אותן חברות. ב-2009, שבה נמשכה העלייה בשכר, עלה שווי השוק של החברות - אך לא חזר לרמתו ערב המשבר ב-2007. המחקר מצא גם קשר בין גודל החברה לשכר והצביע על פערי שכר מובהקים בין החברות הקטנות בשוק לחברות הגדולות, שמעניקות את השכר הגבוה.



אותות המשבר ניכרו בשכר היו"רים והמנכ"לים שירד ב-2008 לעומת 2007, אך תיקן את עצמו ב-2009. לעומת זאת, הבכירים האחרים בחברה, למשל סמנכ"לים, נהנו מעלייה בשכר גם ב-2008.



העלייה בשכר הבכירים בין 2003 ל-2008 ניכרה בכל הענפים במשק. חברות האחזקה וההשקעות בלטו במיוחד, עם עלייה בשכר הממוצע לבכיר מ-1.4 מיליון שקל ב-2003 ל-4.5 מיליון שקל ב-2009. העלייה המתונה ביותר נרשמה בחברות התעשייה, בהן עלה השכר הממוצע של הבכירים מ-1.5 מיליון שקל ב-2003 ל-3 מיליון שקל ב-2009.



2. לא מבטיח תוצאות



המחקר של הרשות בחן בנוסף אם השכר הנדיב שמקבלים הבכירים קשור לביצועים של החברות, ואם יש לכסף השפעה על תרומתם לביצועי החברה. הרשות בחנה את הקשר בין השכר לבין שלושה פרמטרים שונים - תשואה על הנכסים (roa), תשואה על ההשקעה (roi) ותשואה על ההון (roe). על פי ממצעי המחקר, הקשר שעלה בין הביצועים לתגמול היה קשר חלש ולא עקבי. בשורה התחתונה, לפי המחקר, אין קשר בין השכר לביצועי החברה.



3. דח"צים נגד השכר



תקינות הממשל התאגידי היא נושא שמקבל תשומת לב ציבורית רבה בשנים האחרונות - וכנראה בצדק. על פי המחקר, קיים קשר בין שיעור הדירקטורים החיצוניים בדירקטוריון (דח"צים), שאינם ממונים על ידי בעל השליטה, לבין רמות השכר של הבכירים בחברות.



על פי המחקר, בחברות שבהן שיעור הדח"צים גבוה יחסית, השכר הממוצע נמוך יותר. בנוסף, כאשר יש שיעור גבוה של דח"צים בוועדת הביקורת של החברה - שמאשרת את תנאי התגמול - השכר הממוצע נמוך עוד יותר. כך למשל, החברות שנמצאות ברבע התחתון של שכר הבכירים, עם שכר שנתי ממוצע של 2.8 מיליון שקל, משקל הדח"צים בוועדת הביקורת היה 80%, ובחברות שנמצאות ברבע העליון של השכר הממוצע לבכירים, עם שכר שנתי ממוצע של 6.5 מיליון שקל, משקל הדח"צים בוועדת ביקורת היה 30% בלבד.



על פי החוק אמורות חברות להעסיק שני דח"צים לפחות, ואולם חלק מהחברות מעסיקות מספר רב יותר של נציגי ציבור בדירקטוריון. בנוסף, משקלם של הדח"צים בדירקטוריון משתנה מחברה לחברה, בהתאם לגודל הדירקטוריון.



4. מרוויחים מהשליטה



עוד עולה מהחקר כי השכר הממוצע שמושכים בעלי השליטה המכהנים כנושאי משרה בחברות גבוה יותר מהשכר הממוצע של נושאי משרה שאינם בעלי שליטה בחברה.



לפי המחקר, עד 2007 חל גידול עקבי בפערי השכר בין בעלי שליטה לבכירים שאינם בעלי שליטה. אם ב-2003 היה השכר הממוצע של בכירים שאינם בעלי שליטה 1.5 מיליון שקל ושל בעלי השליטה הגיע ל-3 מיליון שקל, ב-2007 הגיע ממוצע השכר של בכירים שאינם בעלי שליטה ל-3 מיליון שקל ושכרם של בכירים בעלי שליטה זינק ל-7 מיליון שקל.



ב-2008 וב-2009 חלה ירידה בשכר שמשכו בעלי השליטה, אולם הוא עדיין נותר גבוה יותר. ב-2009 הגיע השכר ההמוצע לבכירים שאינם בעלי שליטה לכ-3.5 מיליון שקל, כאשר נושאי משרה המחזיקים גם בשליטה בחברות משכו בממוצע שכר של 4 מיליון שקל. הבונוסים היוו את רוב שכרם של בעלי השליטה עד 2008, אך מאותה שנה הצטמצם מאוד מרכיב הבונוס בשכר.



עוד עולה מהמחקר כי כאשר בעלי השליטה מכהנים בתפקיד המנכ"לים, ממוצע שכרם נמוך יותר ממנכ"לים שאינם בעלי שליטה. ב-2009,למשל, השכר הממוצע של מנכ"לים שהם בעלי שליטה בחברות הסתכם ב-3 מיליון שקל, כאשר מנכ"לים שאינם בעלי שליטה השתכרו בממוצע 5 מיליון שקל. לתופעה זו שני הסברים: המנכ"ל השכיר מקבל למעשה שכר עודף מכיוון שניתן לפטרו (בדומה לתוספת סיכון), ובנוסף משמש השכר הגבוה כדי להבטיח את הנאמנות של המנכ"ל, שנחשף לסודות מסחריים רבים במסגרת תפקידו, לחברה שבה הוא עובד.



5. על חשבון הציבור



במקרים רבים מקבל מנכ"ל של חברה מסוימת שכר נמוך יותר מאשר מנכ"לים של חברות בנות באותה הקבוצה. הדבר עשוי להישמע מוזר אך אינו כך באמת.



מהמחקר עולה שככל שהחברות בקבוצה מסוימת מוחזקות בשרשור, כך שבעל השליטה בהן מחזיק בנתח קטן יותר של מניות, שכר הבכירים גבוה יותר. למעשה, בעל השליטה נדיב על חשבון הציבור, שמחזיק בחלק גדול מהמניות ומממן את חגיגת השכר.



ניקח כדוגמה חברה שמחזיקה ב-50% מחברה בת, שמחזיקה בעצמה ב-50% מחברה נכדה. לבעל השליטה בחברה האם יש אפקטיבית שליטה מלאה בכל שלוש החברות, אולם חלקה של החברה בהון של החברה הנכדה הוא 25%, כך שבחברות אלה חלק נכבד מהוצאות השכר מגולגלות על הציבור. מהמחקר עולה כי ככל שחלקו של בעל השליטה בחברות בשרשור נמוך יותר, שכר הבכירים בהן גבוה יותר.



6. יותר אופציות



רשות ניירות ערך בדקה אם בקבוצות העסקיות - כמו דלק ואי.די.בי - שכר הבכירים גבוה יותר. מהמחקר עלה שבדרך כלל אין הבדל בהוצאות השכר בין חברות השייכות לקבוצות עסקיות לחברות שאינן משתייכות לקבוצה עסקית.



עם זאת, נמצאו כמה פערים בין החברות. הראשון בהם נוגע לשכר המנכ"לים, שנוטה להיות גבוה יותר עבור מנכ"לים של חברות השייכות לקבוצה עסקית. השני נוגע למשקל האופציות מתוך סך התגמול לבכירים, שמהוות שיעור גבוה יותר מתוך חבילת השכר בחברות המשתייכות לקבוצות עסקיות לעומת חברות שאינן חלק מקבוצות עסקיות. ההבדל השלישי נוגע למקבלי השכר הגבוה ביותר במשק. בדיקת הרשות מגלה כי 70% מבין מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הציבוריות בישראל מועסקים בחברות ששייכות לקבוצות עסקיות.



7. בלי התנגדות



על פי החוק, שכר הדירקטורים חייב לקבל אישור של האסיפה הכללית. גם שכר מנכ"ל חריג - כזה שלבעל השליטה יש עניין בו - מגיע לאישור האסיפה הכללית, כך שלגופים המוסדיים המשקיעים במניות החברות יכולת להשפיע על שכר הבכירים.



לפי המחקר של הרשות, הגופים המוסדיים מתנגדים לכ-33% מהצעות התגמול ליו"ר, ולכ-56% מהצעות התגמול למנכ"ל. עם זאת, כמעט בסופו של דבר מתקבלות כמעט כל ההצעות - 99% מהצעות התגמול ליו"ר ו-97% מהצעות התגמול למנכ"ל.



כאשר קיימות דרישות לרוב מיוחס בחוק - כמו דרישה ששליש מהמצביעים בעד לא יהיו בעלי עניין בתוצאות ההצבעה - שיעור אישור התגמול נמוך יותר, אך לא באופן משמעותי: 98% לתגמול יו"ר ו-94% לתגמול מנכ"ל. בנוגע לסוגייה מקדמת הרשות המלצה לפיה השכר של חמשת הבכירים בחברה יהיה חייב לקבל אישור של האסיפה הכללית ברוב מיוחס, כאשר דרישת הרוב המיוחס תעלה לחצי במקום שליש כיום. במקרה שכזה, מציינת הרשות, 18% מהצעות התגמול למנכ"ל שהתקבלו תחת החוק הקיים לא היו מאושרות.



8. ניצלו את 2008



לא רק גובה השכר השתנה בשנים האחרונות: גם מרכיבי השכר - שכר קבוע, אופציות ובונוסים - השתנו באופן מהותי.



בין 2003 ל-2009 חלה ירידה במשקל השכר הקבוע בתוך חבילת השכר. אם ב-2003 היה השכר הקבוע 73% מחבילת השכר הממוצעת לבכירים, ב-2009 שיקף השכר הקבוע רק 33% מסך התגמולים. במשך השנים האחרונות עלה משקל הבונוסים מ-19% ל-25% מהיקף השכר, בזמן ששיעור האופציות והתגמולים מבוססי המניות עלה מ-4% ב-2003 ל-22% ב-2009.



מעניין לראות שב-2008 - שבה המשבר היכה במלוא כוחו - מרכיב האופציות הכפיל את משקלו בחבילת השכר לעומת 2007, ועלה ל-32%. נראה כי מנהלים רבים שזיהו ששוק המניות בשפל ניצלו את ההזדמנות לקבלת אופציות במחירי מימוש נמוכים, אופציות שהפכו לרווחיות מיד עם שינוי המגמה בשווקים בתחילת 2009, ונמצאות כיום עמוק בתוך הכסף.



9. מקום טוב בעולם



במסגרת המחקר הושווה שכר הבכירים בישראל לשכר במדינות אחרות בעולם. המחקר השווה את השכר הממוצע של מקבלי השכר הגבוה ביותר בכמה חברות, שנבחרו על פי קריטריונים שונים. מההשוואה עולה כי ישראל נמצאת במקום ה-10 בעולם מבחינת שכר הבכירים.



ארה"ב ניצבת בראש הטבלה עם שכר בכירים ממוצע של 21.6 מיליון שקל בשנה. אחריה נמצאות שווייץ (18.3 מיליון שקל) גרמניה (12.4 מיליון שקל) בריטניה ואירלנד (11.6 מיליון שקל כל אחת), ספרד (9.2 מיליון שקל), צרפת (7.9 מיליון שקל) והולנד (7.7 מיליון שקל).



מבחינה של שכר הבכירים הממוצע בישראל, שמסתכם ב-6.9 מיליון שקל בשנה, עולה כי ישראל קרובה יותר לממוצע האירופי (10.4 מיליון שקל) מאשר לארה"ב. עם זאת, כאשר בוחנים את מרכיבי השכר השונים, רואים שבהתפלגות בין שכר בונוסים ואופציות, מבנה השכר בישראל דומה יותר למודל האמריקאי מאשר למודל האירופי - שבו מרכיב השכר הקבוע גבוה יחסית.