מה רוזוולט היה עושה

>> ברחבי ארה"ב מתנהלים אלפי פרויקטים במימון תוכנית התמריצים הממשלתית, שמטרתם לחזק את הכלכלה ולייצר מקומות עבודה. התוצאות עד כה לא מלהיבות.



מדוע לא? הרעיון של תמריצים פיסקליים אינו שגוי. אנו זקוקים לתמריצים רבים יותר - אך עלינו להתמקד באלה שבפועל מחזירים אנשים לעבודה.

שניים מחבריי, שניהם כלכלנים, נתקלו באחרונה בפרויקט תמריצים שממחיש את הבעיה. בכביש המהיר בוויומינג הם נתקלו בשלט עם הכיתוב, "מחזירים את אמריקה לעבודה: הפרויקט ממומן בידי חוק ההתאוששות וההשקעות המחודשות האמריקאי", שהיה מלווה בתמונת עובד חופר במעדר. לצד הכביש ניתן היה להבחין בציוד רב, כולל מכבש עצום, משאיות תובלה ומחפרים. עובדים עם מעדר לא נצפו בשטח. הפרויקט כרוך בהשקעות מרובות, ללא ספק, אך אינו מעסיק מספר גדול של עובדים.



בדומה לפרויקטי תמריץ אחרים, אפשר להצדיק אותו רק אם מקבלים את הרעיון שהתמ"ג, ולא המשרות, הוא מרכזי - טעות נפוצה ששורשיה טמונים בתיאוריה הכלכלית, או לכל הפחות באופן שבו התפתחה תאוריית הכלכלה הקינסיאנית.



התפישה המקובלת של מיתון הוגדרה במונחים של תמ"ג ולא של תעסוקה, שנתפשת כ"מדד מאחר" (נתון כלכלי שהשינוי בו מתרחש לאחר השינוי בצמיחה הכלכלית עצמה). ההנחה הרווחת היא שהתנעת הכלכלה כפי שהיא נמדדת על ידי התמ"ג היא הצעד היסודי ביותר שעלינו לעשות.



"המריצו את הכלכלה", טוענת התיאוריה - והיא תספק שפע של אפשרויות למובטלים, בזמן שהעסקים יצמחו. בנוסף, התמקדות בהגדלת התמ"ג ולא ביצירת משרות קשורה לרעיון שאנו זקוקים למשרות אמיתיות, משרות שאינן יזומות, משרות שיש להן עתיד. ויש בכך משהו: איננו רוצים לראות צוותי פועלים האוחזים במעדרים באתרי בנייה שניתן להפעילם ביעילות רבה יותר בלעדיהם.



ואולם אם לא ננקוט צעדים חדשים, נעמוד מול האפשרות של אבטלה מתמשכת. ביוני היה שיעור האבטלה 9.5%. שיעור האבטלה ארוכת הטווח, הכולל אנשים הנמצאים מחוץ למעגל העבודה במשך לפחות 27 שבועות, היה 4.4% - רמתו הגבוהה ביותר מאז 1948. בן ברננקי, יו"ר הבנק הפדרלי, וכריסטינה רומר, יו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הבית הלבן, אמרו באחרונה כי שיעור האבטלה הגבוה צפוי להימשך שנים.



מצב זה יגבה מחיר אנושי יקר, והוא מקור לדאגה בעיקר לצעירים ולאנשים מאוכלוסיות מוחלשות, שעלולים לוותר כליל ולנשור משוק העבודה. בסופו של דבר, כמובן, הדבר יתבטא גם בתמ"ג.



משרות עתירות עבודה



אז הנה הצעה: מדוע שלא נשתמש במדיניות הממשלתית כדי לייצר משרות באופן ישיר - משרות עתירות עבודה בתחומים כמו חינוך, בריאות ובטיחות, תחזוקת תשתיות עירוניות, תוכניות לפיתוח וקידום בני נוער, טיפול בקשישים, אמנויות וכתיבה ומחקר מדעי?



האם יהיה זה שימוש יעיל במשאבים? מנקודת ההשקפה של התיאוריה הכלכלית, הוצאות הממשלה בתחומים אלה מספקות תועלת שכלכלת השוק איננה מייצרת אותה. קחו את תחנות הרכבת התחתית של ניו יורק כדוגמה. בתקופה של צנע, יש נטייה להזניח את נקיונן ואת צביעתן. ואולם היתרונות ארוכי הטווח לעסקים בזכות מערכת תחבורה המונית אטרקטיבית הם עצומים. זו דוגמה להשפעה חיצונית (כמו זיהום אוויר על ידי מכוניות - השפעה חיצונית שלילית, או נטיעת גן בחצר בית פרטי - השפעה חיצונית חיובית), שכלכלת השוק נוטה לזנוח בהיעדר התערבות.



קשה למדוד יתרונות אלה מאחר שהשוק אינו מתמחר אותם. ניתוח עלות-תועלת נוטה ליהפך לוויכוח אינסופי לגבי התוכניות, ובכך מתערפל המניע החברתי שמאחוריהן. אך אל תשכחו: יהיו אשר יהיו היתרונות של כל תוכנית, קנה המידה שלפיו אנו מסווגים תוכנית כ"רעה" או "טובה" צריך להיות נמוך יותר בתקופות של אבטלה גבוהה.



יש חוקרים שהטילו ספק בטענה שהקצאת משאבים נוספים לתלמידים, כמו גיוס יותר מורים או מורים מסייעים, הינה משתלמת מבחינת עלות-תועלת, במונחים של מדידה אובייקטיבית של התוצאות החינוכיות.



ואולם בתקופות של אבטלה גבוהה כמו זו שבה אנו נמצאים, מוטב שאדם שיושב בבית ללא תעסוקה יועסק במשכורת צנועה כמורה מסייע בבית ספר, לפחות עד שהכלכלה תשתפר. במלים אחרות, שיעור האבטלה עצמו צריך להיות שיקול מרכזי בהערכת תוכניות שכאלה.



ה"ניו דיל" - התוכנית של הנשיא פ.ד. רוזוולט שנועדה להוציא את ארה"ב משפל כלכלי , שזכתה אמנם להצלחה חלקית בלבד, היתה ממוקדת בהרבה ביצירת משרות לעומת תוכנית התמריצים הנוכחית שלנו. נראה גם כי הניו דיל היתה מוצלחת יותר בגיוס תמיכתו של הציבור.



חשבו על אחת התוכניות המוערכות ביותר של רוזוולט - פלוגות השימור האזרחיות (ccc), מ-1933 ועד 1942. התוכנית היתה פתוחה לגברים צעירים, במקור בגילאי 18-25 - קבוצה שהיתה פגיעה למדי מבחינה כלכלית. תכנית ה-ccc שמה דגש על פרויקטים עתירי עבודה כמו נטיעת עצים.



הציבור העריך את הנטיעות מאחר שהפרויקטים טיפלו בבעיה מרכזית שזכתה קודם לכן להתעלמות. סופות אבק אדירות באוקלהומה ובסביבותיה השתוללו בין 1930 ל-1936, ופגעו בשטחים גדולים של אדמות חקלאיות. הסופות היו עדות חיה להשפעה חיצונית מפניה התריעו שוחרי הסביבה במשך שנים, אך ללא הועיל. חקלאות וכריתת עצים חסרי רסן גרמו לסחיפת קרקעות בהיקף ניכר.



מלבד היתרונות הסביבתיים, ה-ccc עודדה תחושת אחווה, לימדה גברים צעירים מיומנויות חדשות והעניקה לעובדים תחושה כי הם שותפים למהלך היסטורי.



הקונגרס התווה באחרונה תוכניות לשלש את גודל אמריקורפס, המקבילה המודרנית של ccc, שכעת פתוחה לשני המינים ואינה מוגבלת בגיל. בשיאה, העסיקה ccc כ-500 אלף גברים צעירים. תחת התוכניות הנוכחיות, תגיע אמריקורפס ל-250 אלף עובדים ב-2017, על אף שהאוכלוסייה כעת גדולה פי שניים וחצי. עלינו להיות נועזים יותר.



תוכניות גדולות חדשות ליצירת משרות אינן בהכרח חייבות להיות יקרות. נניח שעלות העסקת עובד היא 30 אלף דולר בשנה - פי כמה מהקצבה הממוצעת שמעניקה כיום אמריקורפס. העסקת מיליון איש תעלה כ-30 מיליארד דולר בשנה. מדובר ב-4% בלבד מתוכנית התמריצים כולה, ו-0.2% מהחוב הלאומי.



למה שפשוט לא נעשה זאת?



-



הכותב הוא מרצה לכלכלה ולמימון באוניברסיטת ייל, ומממציאי מדד מחירי הבתים קייס-שילר